פיטר פן לא רצה לגדול לעולם

פיטר פן ואורי שאבי עדיין חיים בעולם האגדות.
 מה שמאפשר לשאבי לישון בשקט עד עצם היום הזה.

אורי שאבי ו05/12/2007

(צילום: Rgcity)

פיטר פן לא רצה לגדול לעולם. היה לו טוב בארץ לעולם-לא. האי המופלא הזה שבו מתרחשת רוב עלילת ספרו של ג'יימס מתיו ברי רחש אמנם בחיות פרא, פיראטים נועזים ואדומי עור צמאי דם אבל שום דבר מכל אלה לא הטיל על פיטר הקטן אימה גדולה יותר מחשבון עו"ש בבנק ופנקס צ'קים משלו. ילד.

אני דווקא כן רציתי לגדול. בכל לילה לפני השינה הייתי מבקש מהפייה שתיקח אותי אתה לעולם המבוגרים שם רוכבים על אופניים בלי ידיים ולא חייבים לאכול דלעת לעולם.

עד היום לא ברור לי מדוע לא באה הפייה הטובה. אולי זה מפני שאמא מצאה ולקחה את המטבע ששמתי לה מתחת לכרית ואולי זה מפני שפיות יושבות בערבים לראות "משפחה חורגת" ולא מתרוצצות סתם כך לבדן ברחובות.

אבל אני חיכיתי לה. חיכיתי לפחות עד שאבא קנה לי את שעון היד הראשון ואמר בצחוק " מהיום אתה כבר חמור גדול!" ולמרות שידעתי בלב שאפילו שעון יד כמו זה, שמראה את השעה בארבע עשרה מדינות בעולם ושאפשר לצלול איתו אפילו באוקיאנוסים לא הופך אותי בין רגע למבוגר, הפסקתי לחכות לפייה וגם את המטבעות שמתי בקופת חסכון ושמרתי לאופני ראלי מרוץ עם עשרה הילוכים.

מגיבורי ילדותי הספרותיים למדתי שיש בעולם אנשים רעים שאת המלחמות איתם צריך לסיים מהר לפני שמתבגרים. זה משהו אחד להלחם בשודדי ים כשאתה ילד והפרעה נפשית קשה אם אתה עוד נלחם בהם גם במילואים. קפטן הוק, אלימלך זורקין, המכשפה מארון הבגדים וג'ו האינדיאני כולם היו "הרעים" של ילדותי ובכולם היה רוע פשוט ותמים שאף גרפיקת מחשב לעולם לא תצליח לתפוש. הם אולי לא ירו בנשק תרמו- גרעיני וגם לא היו להם שלוש פסילות כמו בפלייסטיישן אבל הייתה להם נשמה שכתב בנאדם עם לב רגיש ולא תוכנת מחשב מהונג קונג שהשם הפרטי שלה הוא מספר סידורי.

הספרים מילאו את כל עולמי. בכדי לעזור לתום סוייר לסייד את הגדר של דודה פולי ויתרתי על יציאה למחנה הגדול בצופים, ועל חשבון שעורי הבית חיכיתי עם רובינזון קרוזו לאונייה שתחלץ את שנינו מהאי שאל מול חופיו נטרפה ספינתנו. היום אני כבר יודע שדורותי הקטנה והמסכנה הייתה צריכה ללכת לבדה בשביל האבנים הצהובות. ככה זה עם מסעות אל הנפש, יוצאים אליהם בלי חברים. אבל כילד לא הצלחתי להבין למה היא מתעקשת ללכת בדרך כל כך ארוכה ומסוכנת, כשממש מאחורי המכולת של נוימן יש לה יופי של קיצור.

אני יודע שלאן שלא אלך גיבורי ילדותי הם חלק ממני. גם כשאהיה בן שבעים אהיה כנראה אמיץ כמו טרזן ופרחח- בטלן כמו חברי הטוב האקלברי פין. יהיה בי לעולם משהו מפיזור הנפש של המפוזר מכפר אז"ר אך גם נחישות אופטימית כשל פיליאס פוג ומשרתו הנאמן פספרטו. אם אני יודע משהו על חברות, יושר וחמלה זה הרבה בזכות חברי ממדף הספרים. הם לימדו אותי להקשיב עד הדף האחרון גם כשזה אוכל אותי מבפנים, ולא לזלזל באיש גם לא באלה שמכנים אותם בבוז "עלובי החיים".

את ספרי הילדות הישנים שלי אני שומר בארגז מתחת למיטה. יש בו איים רחוקים, מטמונים יקרים, חתול אחד במגפיים וגם פיות, אבירים ושדונים. זה אולי תמים לחשוב שספרי הילדות שלנו ממשיכים לשמור עלינו גם כשאנחנו כבר מבוגרים, אבל מצד שני ,יש משהו מנחם בידיעה שמי ששומר על חלומותיך מסיוטים הוא לא אחר מחייל הבדיל האמיץ...

+ הוסף תגובה לכתבה    גירסה להדפסה    שלח לחבר

תגובות הגולשים

  1. תודה שנתת להתבונן בילד שבך...
    (05/12/2007)
  2. הסיפור מקסים, אבל
    (06/12/2007)
    הצגת האפרו אמריקנים כ"אדומי עור צמאי דם" ממש מרתיח את דמי
  3. מקסים ומרגש!!
    (09/12/2007)
  4. אצל המבוגרים אתה צריך למות בשיא כדי לזכות בחיי נצח
    (09/12/2007)
  5. כל אחד רוצה לחזור להיות ילד.
    (09/12/2007)
    הפנטזיה של כל אחד אולי תיתגשם אם ניתאמץ
  6. יפה מאוד!!
    (11/12/2007)
  7. שנון ויפה!!
    (13/12/2007)
  8. מחכה לטור הבא..
    (13/12/2007)
  9. גם אני רוצה לעוף
    (11/03/2008)
  10. כיף לדעת שאני לא היחידה =]
    (02/05/2009)
    אין מילים- פשוט אהבתי את צורת המחשבה שלך!
  11. אוהבת אותך.
    (30/01/2013)
    כי אין מילים שממצות יותר את ההתלהבות מהכשרון ומהאישיות. אמא של פיטר פן וצלצולית (גם הם כבר גדלו).

Fatal error: Call to undefined function: json_decode() in /home/virtual/datili/public_html/main/functions.php on line 49