פארסדר (פארסה-סדר)

נירית חמד מתכוננת שוב לשולחן הסדר המשפחתי המביך ומבקשת השנה לשנות גישה

נירית חמד ו01/04/2007

אז מה באמת נשתנה מאז הסדר הקודם? אבא שוב יעשה את תנועות הפנטומימה המוכרות בעודו בולס כזית מצות בהסבה, הדוד השתלטן שוב יכריח את כולם לצפות במחזה המביך בו הוא קורא את כל ה"חד גדיא" בבת אחת בשכרות והבן של השכנים שרק פרוזאק מסוגל להדביק אותו בשקט לשולחן שוב ירעים בקולו "לשנה הבאה בירושלים". יש דברים שאף פעם לא משתנים... האמנם? השינוי מתחיל בגישה

אין חדש תחת השמש- היהודים כרודפי בצע

יש אצלנו במשפחה מן קטע מסורתי שאנו נוהגים לעשות כל שנה בליל הסדר.
אבא מתחיל ראשון, אוחז מגבת בידו, נושא אותה על כתפו תוך שהוא מחזיק ומדמה אותה למעין צרור גדול כזה, משא שהוא לוקח בצאתו ממצריים ובדרך לירושלים. על פי הסדר המעיק שהוכתב, כל אחד מבני המשפחה אמור להעביר הלאה את "המשא" ולומר מה הוא מביא אתו, צ'ופר לירושלים.
לרוב- אנחנו מביאים אתנו דברים טובים שמגלמים את המאוויים החומרים והרוחניים שלנו. שאיפות, חלומות ותקוות. הרעיון, אמור להמחיש את היציאה ממצריים וללכוד את תשומת ליבם של הגדולים והקטנים כאחד. יאמר לזכותו של אבא, עם המגבעת המשונה שהוא לא עושה יותר מדיי מאמצים כדי להרגיש טבעי בתפקיד.
מתפקד כמו מינימום בן חור בשמלה ונרגש כמו חתן ביום חופתו הוא לא מהסס לרגע ומודיע חגיגית שבמיוחד השנה הוא מביא לירושלים המון ימי חופש כדי שאפשר יהיה ללמוד דברי תורה בנחת, שקיות של מתוקים לילדים וגם סרטי מערבונים (אבא הוא חובב ידוע של הז'אנר ומפליא תמיד לקרוא להם בשם המסורתי "סרטי קאבוי"). אבל בעצם עם כל הרצון הטוב מוכרחים להודות שגם במשפחתנו המופלאה מה שהיה הוא שיהיה.
דיי בסיפור הזה כדי להוכיח שאין בליל הסדר שום בשורה של ממש. הרי אין בבקשתו של אבא שום חידוש, ברור כשמש שאחי הגדול שוב יביא אתו על הכתפיים "המון דולרים", גיסתי תביא שוב בפעם המי יודע כמה את בראד פיט (האם היא יודעת כמה נספחים- מאומצים סומלים היא תצטרך לקבל בעסקת חבילה יחד אתו?) ואחי הקטן "יסתפק ביגואר"..

מי מתלהב מפסח? ליל הסדר כתסריט אימה

על רקע זה קשה לפעמים להבין את ההתלהבות של הזבנית זבת החוטם, כזו ששמורה לתוכניות של "אודטה, ודומותיה שמנסות ללא הצלחה למכור לנו ש"הפעם החג יהיה שונה, מיוחד וחדשני".
את מי אתם מנסים לרמות? על מי אתם לא מצליחים לעבוד? הרי מעבר למפת השולחן הצחורה החדשה, לקערת הסדר הכסופה ולכלים המבריקים פסח הוא פסח הוא פסח. אותם מוטיבים שחוקים עד דק, אותה התלהבות מאולצת. גם כשאתה מתבשם, משקיע וקונה מתנה אתה לעולם לא יכול לדעת איך יסתיים הערב- לא לחינם זה מרגיש קצת כמו לקראת דייט זוועתי, רק עם המשפחה שלך.
זהו אותו פסח בו כל המומים שלך מוגשים על השולחן, מחליפים את הקרביים של הבשר, העופות והדגים. אם אתה רווק מתבגר שעד עכשיו גר בדירתו הירושלמית המרוחקת בשלווה יחסית הרי שעכשיו אתה מוקד המבטים, השאלות ואיך לא, מעכשיו גם ניסיונות השידוך (הכושלים).
לסיקול ממוקד נוסף נידונו זוגות חשוכי בנים שעתה נחשפים באופן ברוטלי, זדוני ומרוכז לצאצאי המשפחה המבטיחים, המפגינים עכשיו בטקט עדין (כמו שרק פטיש כבד יכול לספק) ביצועים של שירה צווחנית, תככנות ילדותית שבאה לידי ביטוי בגניבת האפיקומן, וחינניות מוטלת בספק של כישורי שפיכת יין על המפה, הרס וחורבן.
רק אלוהים יודע איך אחרי כל הנ"ל השדונים הקטנים סוחטים מחמאות ומבטים מתפעלים. על זה נאמר לאלוקים הפתרונים, או כשבפסח עסקינן אז גם "תשבי יתרץ קושיות".. אם לא "שפר עליך מזלך" להיות אחד משני האחרונים, ובהיעדר נושא שיחה עסיסי אחר תוכל תמיד לככב בכל זאת על תקן "נושא השיחה המרכזי של השולחן", זאת יתאפשר גם אם אתה רק "בין עבודות", נפרדת מחבר, או שכל חטאך היה שלא עזרת מספיק לאמא לקראת פסח. או אז תזוכי על ידי משפחתך במטר שנינויות: "עוזי? למה עזבת את עוזי"? "על מה חשבת לעזאזל"? "את לא נעשית צעירה יותר" וכן הלאה. כך, בנסיבות שיכול לזמן רק תמהיל דביק, לעוס ומבחיל כמו טקס חגיגת ליל הסדר נפגשת המשפחה "המלוכדת" כדי לחגוג לכאורה את סיפור יציאת מצריים אולם מתחת לפני השטח רוחשת העלילה האמיתית: דם ואש ומעט תימרות עשן מספיקים כדי להלהיט את היצרים וכל הכביסה המלוכלכת יוצאת החוצה. המהדרים אגב, מנסים ליישר את ההדורים עם כל בני המשפחה, לתפעל ולשדרג את הסטטוס המשפחתי עוד לפני ערב החג, ללא הצלחה.

יאללה, אוכל- מישהו אמר קורבנות פסח? מחשבות אחרונות לסיכום

חכמים וטובים לפני כבר סיכמו ואמרו שהמסורת היהודית המפוארת מתאפיינת בעיקר במשפט המתומצת הבא: "רצו להשמיד אותנו ולא הצליחו? עכשיו בואו נאכל". ואכן, קשה לקיים את מצוות האכילה באדיקות וגם להפגין רגישות מסביב, אבל כותבת שורות אלו ממליצה בחום לנסות.
אחרי הכל, גם אנחנו היינו פעם עבדים במצריים, לא בדיוק המצב הפיננסי האידיאלי סביר להניח, עוטים עלינו שמלות בלויות שלא נקנו ב"זארה", מנסים לטשטש כל מיני מראות לא סימפטיים בידיים שנגרמו מעבודה סיזיפית שהטיל עלינו פרעה ללא רחם. במצב הזה בטח אף אחד לא היה שש לחטוף אותנו לכוכב נולד 5, הא? אז בפעם הבאה שאתם מגלה חוסר עניין, סבלנות או נינוחות דעו שהכל בעצם טמון בגישה.
לא, אני לא מבקשת שתאמצו חדווה פתאומית כלפי פסח. הרי לערב מלבב שכזה אפשר לצפות כמו שמצפים לדיקור סיני. אבל, ערב כזה יכול לפחות להפוך להיות פחות גרוע, או רחמנן ליצלן אפילו נעים. אותו פה שאמור להדר ולשבח בסיפור החג צריך להיות או לפחות לשאוף להיות נקי מרבב.
ראוי שניקיון הבית יתחיל בכלל מטיהור הלב. גילויי סבלנות כלפי האחיינית הצורחת או הבן של השכנים עם הפרוזאק בסופו של יום, עדיפים מאשר כניסה אלגנטית עם בקבוק יין עשיר.
כשאתם מתים לסנן כלפי אחד מ"קורבנות הפסח" האידיאלים" איזו הערה נבזית ועסיסית אולי דווקא אז, תהיה זו שעתו היפה של יישום "נצור לשונך" . בכלל, לא יגרע דבר משולחן הסדר שלכם אם במרכזו יעמדו דברי טעם ושמחה, חוויה וצחוק. אחרי הכל כולכם יצאתם יחד ממצריים. ויפה שעה אחת קודם.

חוץ מזה מי יודע? אולי כשדוד חיים הזייפן סופסוף ישתוק הנערה שטרם התחתנה תתעשת ותחזור לחיקו החמים של עוזי ויחדיו הם יעשו לכם בייביסטר על הילדים שייולדו לכם כשאחד מכם כבר ימצא עבודה מסודרת. לחיים.

+ הוסף תגובה לכתבה    גירסה להדפסה    שלח לחבר

תגובות הגולשים

    לא קיימות תגובות לכתבה.

Fatal error: Call to undefined function: json_decode() in /home/virtual/datili/public_html/main/functions.php on line 49