תסמונת סיטי טאוור

אורי שאבי נתקף בפרץ רומנטיקה מימי ילדותו ברמת גן והחליט לכתוב על כאב הפיכתה של עיר הגנים לעיר של מגדלים.

אורי שאבי ו19/02/2008

עיר הגנים מלאה במגדלים

יש מקומות בנוף ילדותך שנעקרים ממך ללא כאב. יום אחד הם שם ובפעם הבאה שתעבור במקום בו הם היו לא תמצא אותם יותר. הם נסגרו, זזו, או סתם התעייפו מלעמוד שם. ברוב הפעמים אתה ניצב נבוך, לא מבין כיצד לא הבחנת קודם שאת מקומם תופסת היום חנות או בניין דירות חדש.

אתה נושם עמוק, מנסה לשחזר את הצבעים, את הריחות, הזיכרונות, אבל כלום. אתה לא מרגיש דבר. אתה מנסה את הקלף החזק ביותר שלך - רגשות אשם, אבל עמוק בפנים אתה יודע שזה אבוד. שום דבר מעולם לא חזר אלייך רק בגלל שהרגשת אשם. הדבר הנכון לעשות אתה אומר לעצמך ומושך בכתפיים זה להמשיך הלאה, לזכור או לשכוח כבר יהיה לך את כל החיים להחליט.

רמת גן היא העיר בה נולדתי. את הזחילות הראשונות שלי תרגלתי עם היונים שבכיכר "אורדע" ואת חופשות הקיץ ביליתי בקייטנת "דג הזהב" שבכפר המכביה. ברמת גן גם ראיתי את הסרטים הראשונים בחיי. בתי הקולנוע של ילדותי הצליחו למשוך אליהם קהל גם מבלי לתת לעצמם שמות שאפתניים כמו "יס פלנט". קראו להם אז בפשטות "גל-אור", "לילי" ו"רמה", וזה בהחלט הספיק, כי רמת גן של ילדותי לא הייתה צריכה להעמיד פנים שהיא בחו"ל והיה לה בהחלט נוח להיות היא עצמה, עיר קטנטונת עם פארק לאומי אחד, רבע ספארי וצומת סואן שהוא בו זמנית גם עורק תחבורה ראשי וגם מפעל לשוקולד.

סבי וסבתי הגיעו לרמת גן בשנת 1951, שנה לאחר שהוכרזה רשמית כעיר. עם הכסף שהביאו עמם במזוודה מעיראק הם קנו בית קטן בלבה של שכונת רמת יצחק הותיקה. סבתא מעולם לא עזבה את הבית הקטן הזה, לא כשנחתו בסמוך לו טילים במלחמת המפרץ הראשונה וגם לא לאחר שסבא נפטר. לפעמים, כשאני בא לבקר, אני רואה אותה יושבת צמוד לשקית התרופות שלה וצופה בשידורי הטלוויזיה המצרית.

הרבה דברים השתנו בשכונה. אנשים באו ועזבו, המאפייה של אדון סלפק נשרפה ונסגרה, המכולת שבקצה הרחוב היא כבר מזמן מגה-סופר שאפשר למצוא בו חלב, ביצים וגם ווסאבי, אבל סבתא עדיין יושבת מול הטלביזיה, עם שקית התרופות שלה, וצופה בקולי קולות בתמרונים של הצבא המצרי. ביום שבו ייעלמו קולות הטלביזיה שלה מהסמטה תעלם אתם סופית גם רמת גן של ילדותי.

לרומנטיקנים יש זיכרון ארוך. בלי זיכרון אתה הרי אינך יכול להתגעגע ובלי הגעגוע למקומות שעל פניהם אתה חולף אין כל משמעות. "הר הבנים" לעולם יהיה קשור אצלי בטיולי השבת עם סבא וסיפוריו הנפלאים על נביאי התנ"ך, ובכל פעם שאעבור בפארק הלאומי תמיד אזכור את השפמנון שהוצאנו אסי ואני מהאגם בקיץ שבו נפרדו הוריי. בצומת הרחובות נגבה הירדן איבדתי שן בגלל שקראתי לאייל צוקר "שמן", הוא היה אמנם גבוה ממני רק בחצי ראש אבל ידע להרביץ חזק כבר אז. בכל פעם שאני חוצה את הצומת הזה מדגדגת הלשון שלי את החלל הריק שנותר אצלי בפה. אין, כך מסתבר, זיכרון שהוא חזק וממשי יותר מחלל ריק.

בשקט בשקט הופכת העיר שנולדה כ"עיר גנים" לעיר של מגדלים. אנשים רוצים לחיות כאן על הגובה ואם אפשר אז גם בלועזית. פתאום כל בניין שקם הוא "טאוור" וכל סמטה היא "סיטי". פרויקטים נחשבים משווקים דירות פאר עם שמות שנועדו להשכיח מהקונים את העובדה המצערת שהדירה החדשה שרכשו לא משקיפה על הסנטרל פארק אלא על השיפוד של שווארמת "שמש". השבוע חלפתי על פני פרויקט דירות הנושא את השם המגוחך "סביון טאוור", וחשבתי לעצמי שמי שיתגורר בפרויקט הזה יסבול מאנומליה קשה. סביון הרי זה מפה. הכי מפה שאפשר. אבל מאיפה לעזאזל צץ ה"טאוור"? את זה אני לא יודע.

בצומת הרחובות בן גוריון-הרא"ה עומד בניין מגורים די גבוה שקוראים לו "בית הדקל". שנים שהוא עומד שם ומשקיף על התנועה שעוברת בצומת. אין לי מושג מי הקבלן שבנה את הבניין הזה, אני רק יודע שעל צדו האחד ישנו פסיפס ענק וצבעוני של עץ דקל. השבוע פתאום הבנתי ש"בית הדקל" הוא אולי הבניין הכי רמת גני שיש ברמת גן. הוא אמנם גבוה אבל אף פעם לא היו לו יומרות להיות "טאוור". ואם בניינים היו יכולים לדבר, אז אני די משוכנע שהוא היה אומר שדי טוב לו כאן ולא בניו יורק למשל.

הייתי רוצה להאמין שהקבלן ידע טוב מאד מה הוא עושה והעניק לו בכוונה את השם "בית הדקל", מכיוון שהדקל מופיע גם על סמלה הרשמי של העיר. הייתי גם רוצה להאמין שהוא עשה זאת מתוך תחושה אמיתית של גאווה על כך שהבניין שהקים נמצא פה ברמת גן, על המקום והקרקע הזאת ולא במקום שהוא אלפי קילומטרים מעבר לים.

+ הוסף תגובה לכתבה    גירסה להדפסה    שלח לחבר

תגובות הגולשים

  1. כתיבה מצויינת
    (19/02/2008)
  2. עצוב ונכון
    (19/02/2008)
  3. החברה מתפתחת
    (19/02/2008)
    ואני לא רואה שום נזק עם זה
  4. לשמר את האופי התיכנוני אורבני של העיר , בשכונות הוותיקות .
    (20/02/2008)
  5. אהבתי
    (20/02/2008)
    כתיבה יפה ומרגשת. די לטירוף הנדלני!
  6. איזה נוסטלגיה
    (04/05/2009)

Fatal error: Call to undefined function: json_decode() in /home/virtual/datili/public_html/main/functions.php on line 49