אתחלתא דגאולה – ראיון עם גאולה כהן

שחרחורת, בלונדינית, בקרוון או בעיר האבות בכל מצב, כשהמטרה היא לא להיתפס ולהמשיך ללחום מלחמות ציונות. גאולה כהן ממשיכה לשאת את דגל הלאומיות, הלחימה העזה על כל פיסת אדמה, וההכרה כי רק עם הדבוק וקשור בנימי נפשו לארצו – יוכל לאויביו.

מירי סער 21/05/2007

חגים כמו יום ירושלים או שבועות מחזירים אותנו בדרך כלל אל היסטוריית האומה- לב ליבו של עם ישראל, המלחמה על קיום העם והבית. כמו ביום ירושלים אותו חגגנו לרגל אמירתנו קבל עם ועולם כי ירושלים היא שלנו לנצח, כך גם חג השבועות מצהיר על ייחודיותו של העם היהודי, העובדה כי היהדות היא לב העולם, הגילוי כי תורת ה' רצויה אצל גויים לפעמים יותר מאשר היא רצויה אצל אחינו אנו.

ביום ירושלים האחרון התארחה גאולה כהן, ח"כ לשעבר ופעילה פוליטית חברתית ולאומית בולטת, בישיבה התיכונית במודיעין במסגרת פעילותה לחיבור צעירים לאדמה. כהן עוברת מבית ספר לבית ספר ומנסה את שתנועת "התחייה" אותה הקימה הצליחה לחבר כמה שיותר אחים מהעם לאדמת ארץ ישראל.

- פרסומת -

כהן מצהירה כיום כי הנושא המעסיק אותה היום יותר מכל הוא ירושלים – אולי בשל העובדה שעם חושיה החדים שלה היא חשה כי יש על מה להתחיל להילחם שוב…

כיום היא מרצה בפני נוער על קורות חייה החל מימי חברותה בלח"י ועד היום – כמנהלת את בית אצ"ג (אורי צבי גרינברג) משורר ופילוסוף – במטרה להנחיל את דרכו לדור העתיד.

כהן לא ניחנה בגינונים דתיים ואינה מתיימרת להיות דתית. אף על פי כן היא נושאת את דגל הלאומיות, הלחימה העזה על כל פיסת אדמה, וההכרה כי רק עם הדבוק וקשור בנימי נפשו לארצו- יוכל לאויביו.

כהן החלה את דרכה כפעילה בלח"י אשר נאסרה על ידי הבריטים על מעורבותה זו. למעשה, היא פעלה דרך הרדיו ושידרה לאנשי התנועה ותושבי הארץ על פעילותם, כאשר נשפטה על מעשיה נגזרו עליה תשע שנות מאסר.

כאשר ביקשה לברוח מהכלא, נעזרה בערבים אשר העדיפו לעזור ליהודים ולו רק על מנת להיפטר משלטון הבריטים באותה תקופה. הערבים ציידו את כהן ברעלה, בגדי ערבייה ובמדריך שהסתנן לכלא- וכל אלה עזרו לה להימלט למכונית של חבריה שחיכתה לה בחוץ.

"תוך שעה הייתי בלונדינית והם עוד חיפשו אותי עם רעלה בחוץ, החל מאותו יום השוטרים הרימו כל רעלה מעל ראשי כל אישה כדי למצוא אותי, אני הייתי כבר במקום אחר."

כהן המשיכה את דרכה הציבורית תקשורתית ככותבת בעיתון "סולם" של אריה אלדד, כתבה את הספר "סיפורה של לוחמת", ועברה לעבוד כעיתונאית בעיתון "מעריב".

בשנת 73 הייתה ממקימיה של התנועה הפוליטית "התחייה" ויחד לחמו חברי התנועה על הקמת גוש אמונים, אלון מורה ופעלו רבות למען עליית יהודי ברית המועצות ואתיופיה. כמו כן הקימה כהן את הלובי למען יונתן פולארד והייתה מראשוני מבקריו בכלא בארה"ב.

כהן מוכרת גם כפעילה בולטת נגד הסכמי קמפ דויד( אשר למעשה אישרו את פינוי סיני), כחברת כנסת הייתה כהן זו שהעבירה את חוק ירושלים- "מזרח ומערב ירושלים בריבונות ישראל כבירת ישראל", חוק זה עורר סערה גדולה ועד היום מהווה עקב אכילס בעיני ערבים ושמאלנים רבים בשאיפה לשלום כולל לדעתם.

לאחר התפרקות תנועתה – כיוון שהחילונים פנו לתנועת צומ"ת של רפאל איתן והדתיים פנו למפד"ל (שסוף סוף חזרה להיות מה שהיא הייתה צריכה להיות"- כך על פי דבריה) היא התפנתה להגשים שני חלומות: לגור בקרוון בחברון ולהקים את בית אצ"ג אשר אותו היא מנהלת כאמור עד היום. בנוסף חזרה כהן להנות מגלי האתר במסגרת שידור תוכניתה "על ימין ועל שמאל" בקול ישראל מול אלי עמיר.

פועלה הרב של כהן הפך להיות שם נרדף לעקשנות, עקביות ולחימה על אידיאולוגיה ללא חת. כהן מאמינה כי יש לחנך את הנוער למנהיגות כי אם לא הם- לא תהיה תקומה ולא יהיה עתיד לעם ישראל בארצו.

לשאלתי לגבי חשיבותה של פעילות נשים בפוליטיקה מיהרה כהן להשיב כמי שלא מאמינה כי יש עוד שאלות בנושא: "אני מאמינה כי על נשים רבות ככל האפשר להירתם לפעילות פוליטית, לנשים יש אינטואיציה פוליטית, ראש על הכתפיים, הרבה תושייה וכישרון רב להיאבק על דעותיהן".

פעם הייתה זו רות המואבייה אשר אמרה "עמך עמי". אצל כהן יהדותה וציוניותה – הן אקסיומות שיש עדיין להילחם כדי להצדיק.