70 שנה לישיבות בני עקיבא

במאמר מיוחד  לרגל 70 שנה לישיבות בני עקיבא שיפורסם בספר ישיבות בני עקיבא  לרגל היובל כותב ח''כ אורלב כי:''משנת הציונות הדתית הפכה למציאות חיים אמיתית בזכות החזון החינוכי שבישיבות ובאולפנות בני עקיבא''.

ח''כ זבולון אורלב ו14/03/2010

אורלב.הכיפה הסרוגה היא מותג מצליח (צילום: שוקי זוהר)

מערכת החינוך  בעידן המודרני היא הנושאת בעיקר הנטל להנחלת הידע, התרבות והערכים מדור לדור. אמנם כבר בתקופת התלמוד תיקן יהושע בן גמלא שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר (בבא בתרא, כ"א, ע"א), אולם רק לאחר המהפכה התעשייתית עברה האחריות הכוללת לחינוכו ולימודו של הילד מהמשפחה לבית הספר.

בתקופתנו התעצמה מאד תופעה זו. בדורנו חיזיון נפוץ הוא ששני בני הזוג יוצאים לעבודה כדי לפרנס את המשפחה ולעיתים גם כדי להצליח בקריירה מקצועית וכל זאת על חשבון תפקידם של ההורים לעסוק בחינוך ילדיהם.

במערכת חינוך שבה השאיפה העיקרית היא להקנות ידע וללמד דיסציפלינות מקצועיות  יש טעם רב להעביר את האחריות מההורים אל בית הספר, שכן בתקופתנו ההורים אינם יכולים להתמחות בכל תחומי הדעת ואין באפשרותם לסייע הרבה לילדיהם במקצועות לימוד אותם לא למדו, או שלמדו אותם לפני שנות דור והידע שלהם איננו עדכני. אולם במערכת חינוך השואפת לא רק ללמד אלא רואה את עיקר תפקידה בחינוך לערכים, לאורח חיים, לעיצוב השקפת עולם ולאמונה, יש חשיבות רבה גם בדורנו למעורבות פעילה ומעמיקה של ההורים בחינוך ילדיהם.

החינוך לערכים ולאורח חיים איננו מתמצה רק בהנחלת ידע. עיקרו בחוויה רגשית, בדוגמה אישית, במערכת אמון של התלמיד במוריו ובדרך החיים שמתווים המוסד החינוכי, הקהילה  והמשפחה.

המעבר החד ממוסדות החינוך של הקהילה בגולה - ה"חידר", תלמוד התורה והישיבה, אל מוסדות החינוך הציוניים-דתיים טרום המדינה, ולאחר הקמתה של מדינת ישראל ועד ימינו, חייבו התמודדות עם אתגרים קשים וחדשים. לעומת הקהילה הסגורה והמגוננת, ואורח החיים המתבדל במופגן שהיו נהוגים בגולה, הציונות הדתית בישראל חרתה על דגלה מעורבות ושותפות עם כלל חלקי העם שרובו הגדול אינו שומר מצוות. לכן היה צורך לבנות את מערכת החינוך הציונית דתית לא בדרך של התבדלות והסתגרות אלא במציאות של חיים משותפים עם כלל החברה. יתר על כן, מוסדות התורה בגולה הדירו עצמם מלימודי חול והרחיקו את תלמידיהם מכל קשר ומגע עם לימודי מדע, רוח, חברה ושפות. לעומת זאת מוסדות החינוך של הציונות הדתית ראו חשיבות לכתחילה בשילוב לימודי חול בתוך מוסדות החינוך הדתיים, וזאת כחלק ממגמת השתלבותם והשפעתם בחברה הישראלית הכללית.

שני אתגרים אלו - המעורבות בחברה הישראלית והפתיחות ללימודי החול, חייבו ומחייבים גם כיום משנת חינוך מיוחדת המסוגלת להתמודד עם אתגרים אלה. מערכת החינוך שלנו לא יכלה להעתיק ממערכת חינוך אחרת ואף לא ללמוד מתקדימים. היא הייתה חייבת לבנו מודל חינוכי חדש שלא ידענו כמותו בתולדות העם בעבר. כפי שתנועת הציונות הדתית הפוליטית ומשנתה האידיאולוגית נבנו יש מאין על ידי הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל בתרס"ב (1902), כך גם היה צריך לבנות את תנועת החינוך של הציונות הדתית.

ראשיתה של תנועת החינוך של הציונות הדתית היתה בהקמת בית הספר היסודי "תחכמוני" ביפו בשנת תרס"ה (1905), ובעקבותיו הוקמו בתי ספר נוספים במתכונת זו. אולם בתי ספר אלה לא היו יכולים להוות מנוף ומסה קריטית כדי לתת בסיס מוצק להתהוות ולמהפכה הרעיונית של הציונות הדתית. ניתן לייחס זאת בעיקר להיות בתי ספר "תחכמוני" בתי ספר יסודיים בלבד, ללא המשך על יסודי ועל תיכוני.

הקמת ישיבת בני עקיבא הראשונה, בחשוון ת"ש (1940), על ידי הרב משה צבי נריה, היא האירוע החינוכי הדרמטי והמשמעותי ביותר של הציונות הדתית. הקמת הנדבך החינוכי-התורני החדש, היווה מהפיכה מחשבתית חדשנית בכל העולם היהודי. ישיבת כפר הרא"ה הייתה הראשונה בעולם היהודי מאז ומעולם שידעה לשלב לימודי ישיבה כפי שנהג העם היהודי מדורי דורות, יחד עם לימודי חול שיאפשרו לבוגרי הישיבה להשתלב בחזית ובצמרת כל מערכות החיים ביישוב היהודי, במדינה שבדרך ולאחר מכן במדינת ישראל.

הרעיון של "תורה ועבודה" בתוך מערכת החינוך מאפשר לגדל תלמידי חכמים, רבנים, דיינים, ראשי ישיבות וגדולי תורה כמו גם מדענים, חתני פרס נובל ופרס ישראל, שופטים, שרים, חברי כנסת, אישי משק וכלכלה, אלופים בצה"ל, מנהלי בתי חולים, עיתונאים, אמנים, חקלאים ומנכ"לים בכל שורות המשק הציבורי והפרטי.

עד למהפכת הרב נריה הפיתרון היה פשוט - או "תורה" או "עבודה". הציונות הכללית האמינה רק ב"עבודה" והתעלמה ודחקה את ה"תורה". לעומתה החרדים האמינו אך ורק ב"תורה" וזנחו לחלוטין את ה"עבודה". הפרדה מוחלטת זו בין "תורה" לבין "עבודה"  התרחשה לצערנו הרב גם במערכות החינוך של זרמים אלה, ולמרבה הכאב היא קיימת שם עד ימינו אלה. כולנו מבינים שלאורך זמן ספק אם ניתן לקיים את מדינת ישראל כמדינה יהודית ריבונית תוך המשך ההפרדה בין "תורה" ל"עבודה" כשכל זרם זורק אחד מערכים אלו מן הספינה לים.

מדינת ישראל, ככל מדינה, חייבת לקיים תשתית ביטחונית וכלכלית כדי להבטיח את קיומה לאורך זמן. מה עוד שהאתגר הביטחוני של מדינת ישראל הוא אתגר קשה ובעייתי מול מדינות ערביות ואסלאמיות המצהירות בריש גלי על כוונתן להשמיד את מדינת ישראל. גם האתגר הכלכלי בישראל קשה שבעתיים מהאתגרים הכלכליים של מדינות המערב בהיותה מדינה "קטנה" במושגים גלובליים החייבת להתאים את עצמה ל"כפר הגלובלי" של הכלכלה העולמית. לכן מערכת חינוך המדירה עצמה מלימודי "עבודה" - מדעים, אנגלית, אמנות, מתמטיקה, היסטוריה ואזרחות, אינה יכולה להבטיח בסיס חינוכי אמיתי לקיומה של המדינה בעתיד.

מאידך, מדינת ישראל חייבת להיות מושתתת על זיקה עמוקה ומחייבת של תלמידיה ואזרחיה למסורת ולתרבות היהודית.  רק ההמשכיות של המורשת היהודית היא המבטיחה את קיומו של העם היהודי היושב בציון. השפה העברית, השירות בצה"ל ותשלום מסים למדינה אינם מהווים ערובה מספקת לעיצוב זהות יהודית של תלמידים ואזרחים במדינה התובעת מחירים גבוהים מצעיריה ומאזרחיה. ההתבוללות איננה מונופול של יהודי הגולה. היא יכולה להתרחש גם כאן, במדינת ישראל, בהעדר קשר, חיבור ומחויבות של כל יהודי לתרבותו ולמורשתו. הכרה וחיים על פי מעגל החיים היהודי ומעגל השנה היהודית הם תנאי הכרחי לשמירת הזהות היהודית של כל תלמיד ואזרח, הן ברמה האישית והן הלאומית.

מי ירים את נס החינוך היהודי הציוני? מי ייתן דוגמה ומופת לכלל מערכת החינוך להתנהלות ותוכנית חינוכית יהודית-ציונית ראויה? מי יכול להעניק את הסדנה החינוכית לכלל מערכת החינוך בתחום החינוך- הציוני היהודי? למי יש את המוטיבציה להתמסר מתוך הכרה והבנה עמוקה להוראה, לימוד וחינוך בתחומי הציונות והיהדות לכלל מערכת החינוך? למי יש מספיק כוחות הוראה מוכשרים ומזומנים למשימה חינוכית חשובה זו?

אם תרצה לדעת את התשובות לכל השאלות האלה, לך אל החינוך הממלכתי דתי, אל ישיבות ואולפנות בני עקיבא, אל ישיבות ההסדר, אל המכינות הקדם צבאיות, אל המדרשות התורניות לבנות ולבנים, לך אל המפעל המדהים של השירות הלאומי, בו משרתות כעשרת אלפים בוגרות החינוך הציוני דתי. בכל המוסדות האלה ניתן למצוא את יסודות "תורה ועבודה" שהנחיל הרב משה צבי נריה זצ"ל בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה לכלל מוסדות החינוך הציונים דתיים.

אף שעיקרי משנת הציונות הדתית עוצבו עם הקמת "המזרחי" בתרס"ב (1902) ועם הקמת "הפועל המזרחי" בתרפ"ב (1922), הגדיל לעשות הרב נריה זצ"ל כשתירגם משנה זו לדרך החינוכית העיקרית של ישיבות ואולפנות בני עקיבא. משנת הציונות הדתית לא נשארה על מדף הספרים אלא הפכה למציאות חיים אמיתית בזכות החזון החינוכי שבישיבות ובאולפנות בני עקיבא.

אל תהי קלה בעיניכם דרך זו, היודעת לחבר בין תורה לעבודה, בין תורה למדינה, בין תורה למדע, בין תורה לדרך ארץ, בין תורה לצה"ל, בין תורה לשמירה על חוק המדינה. דרך חינוכית שאינה מצטמצמת לתפילה לשלום המדינה, "מי שבירך" לחיילי צה"ל ואמירת הלל ביום העצמאות וביום ירושלים, אלא דרך היודעת לתבוע השתתפות מעשית בעיצוב חוסנה של המדינה, דרך הדורשת מסירות נפש, שירות בצה"ל ומעורבות פעילה בכל מערכות המדינה. דרך חינוכית מורכבת זו מיישמת את משנתו של הרב שמואל חיים לנדאו זצ"ל ממייסדי הפועל המזרחי שטען שאי אפשר להפריד בין הערכים של עם וארץ כמו שאי אפשר להפריד בין הלאומי לדתי ובין הציוני לדתי. לדבריו אין צורך להזדקק ל"מקף" המפורסם של ד"ר בורג, המחבר בין "דתי" ל"לאומי".

החינוך לאורח חיים דתי הוא אתגר חינוכי קשה במציאות המודרנית, המתירנית והמורכבת. קל וחומר שאתגר זה קשה שבעתיים כשמדובר בחינוך לאורח חיים ציוני דתי. נוער מטבעו אוהב מסרים חדים וברורים: כן או לא, שחור או לבן, מותר או אסור. האתגר החינוכי תובע מהרבנים והמחנכים עבודה חינוכית כנגד הזרם, וכנגד הלחצים והפיתויים הרובצים לפתחו של הנוער כיום.

ישיבות ואולפנות בני עקיבא, כמו כל מערכת החינוך הציונית דתית, השכילו להתגבר על קשיים אלה בהציבן קשיים אלה כאתגרים חינוכיים בפני הנוער. במקום להיבהל ולחשוש מהקשיים, יש להפכם לאתגרים בפני הנוער על מנת להביאו לצורך ולרצון להתמודד עם קשיים אלה כאתגרים. השאלה איך ניתן לקיים אורח חיים תורני מלא יחד עם נאמנות מוחלטת למדינת ישראל כמדינה דמוקרטית התובעת שמירת החוק איננה קושי אלא אתגר חינוכי. ברוך השם מערכת החינוך הדתית יודעת ברובה הגדול לתת מענים חינוכיים ראויים לקשיים אלה. העובדה היא כי רוב מכריע של בוגרי מערכת החינוך של הישיבות והאולפנות שומר על אורח חיים ציוני דתי וחי בדרך כלל על פי עקרונות משנת הציונות הדתית. עם הצלחה קשה מאד להתווכח. מתנועה קטנה ושולית שקמה לפני 108 שנים, התעצמנו לתנועה חינוכית, אידיאולוגית וציבורית המונה כיום קרוב ל-20% מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל.

יתר על כן, המותג של "הכיפה הסרוגה" הפך להיות מותג מצליח וחיובי בחברה הישראלית. רק לפני כ-50 שנה התביישו צעירי היהדות הדתית לאומית ללכת עם כיפה או כובע ברט לראשם. עתה חש כל ציוני דתי גאווה גדולה להיות בוגר מערכת החינוך הציונית דתית ולחבוש לראשו כיפה סרוגה. אין עוד מגבלות או מכסות החוסמות את דרכו של ציוני דתי בכל תפקיד בכל תחום ובכל דרגה במדינת ישראל. תחושתי היא שיש אפילו העדפה לטובתו של חובש הכיפה הסרוגה.

יש כמובן עוד בעיות שצריך להתגבר עליהן: הפיצול הרב בין מוסדות חינוך ציונים דתיים על רקע דקדוק יתר באופי קיום המצוות, תשלומי ההורים הגבוהים המונעים מאוכלוסיית הפריפריה להשתלב במיטב המוסדות הישיבתיים ואי הכרה מספקת של המדינה במימון תוספת  הלימודים והחינוך הדרושים כדי להנחיל לתלמידים את הידע הדיסציפלינארי ברמה הגבוהה ביותר בכל מקצועות הלימודים יחד עם החינוך לערכי תורה ועבודה ואורח חיים על פי משנת הציונות הדתית.

יש לקוות כי בהקדם ניתן יהיה לשנות גם מצב זה הן באיחוד כל הכוחות הפוליטיים של הציונות הדתית תחת קורת גג אחת והן בהשתלבות של יותר ויותר בוגרי מערכת החינוך הציונית-דתית במערכות הציבוריות והפוליטיות.

הכותב הינו יו"ר סיעת הבית היהודי - מפד"ל החדשה ויו"ר ועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת

 

 

 

 

+ הוסף תגובה לכתבה    גירסה להדפסה    שלח לחבר

תגובות הגולשים

    לא קיימות תגובות לכתבה.

Fatal error: Call to undefined function: json_decode() in /home/virtual/datili/public_html/main/functions.php on line 49