''מזהיר כזוהר הרקיע''.לזכרו של אבנר גולדמן.

חבר קהילת ''מנורת מודיעין'', גיל סלוביק כותב על חברו אבנר גולדמן שהתרסק באסון המסוק ברומניה:''מזהיר כזוהר הרקיע הוא סוג של אנדרסטייטמנט. נדיר מאוד לפגוש אדם בעל חשיבה מבריקה ובהירה כשל אבנר, כשהיא משולבת בנועם הליכות, ענווה והסתכלות כה מפוכחת ומפויסת על החיים. חיוך מתחת לשפם כבר אמרנו?''.

 

 

גיל סלוביק ו28/07/2010

גודלמן.מזהיר כזוהר הרקיע (צילום: באדיבות דובר צה''ל)

הכרתי את אבנר לפני כעשור. שנינו הבטנו בתימהון על רשימת מעבירי השיעורים בתיקון ליל
שבועות וגילינו שבחרנו בשם זהה לשיעור שאנו מעבירים בזה אחר זה. אני לקיתי בהתקף פאניקה קל,
אך האיש שלידי חייך מתחת לשפמו ונראה דווקא משועשע מהעניין. בפועל התברר שהשיעורים זכו
לשיתוף השם בלבד, ותוכנם היה שונה עד מאוד.

מאז אותה תקרית יצא לנו לשוחח פעמים הרבה, בדרך כלל לאחר שהוא או אני העברנו שיעור בבית
הכנסת, כשאנו מעבירים רשמים זה לזה. היקף הידע של אבנר ואופן ניתוחו את החומר הדהימו אותי
בכל פעם מחדש. במסגרת עבודתי בתחום הפטנטים יצא לי להיפגש עם כמה וכמה אנשים מבריקים. אבנר
הוא מהמבהיקים שבהם. מזהיר כזוהר הרקיע הוא סוג של אנדרסטייטמנט. נדיר מאוד לפגוש אדם בעל
חשיבה מבריקה ובהירה כשל אבנר, כשהיא משולבת בנועם הליכות, ענווה והסתכלות כה מפוכחת
ומפויסת על החיים. חיוך מתחת לשפם כבר אמרנו?

כשהוקם אתר האינטרנט של הקהילה ואני מוניתי כעורך התוכן שלו, פניתי למספר חברים בקהילה כדי
לקבל מהם תכנים לאתר. אבנר היה הראשון אליו פניתי, ולאחר שניסה להצטנע כדרכו, הסכים לשלוח
כמה קטעים פרי עטו - ולשמחתי הוא אכן עשה זאת. אתם מוזמנים לקרוא אותם באתר ולהנות מחדש.

כשנחנך מדור חידת ההגיון (הבלתי פתירות) של קינן באתר בית הכנסת, השגרה היתה קבועה: החידה
היתה עולה לאתר, ומקץ דקותיים הייתי מקבל התראה כי נשלח פתרון. הפותר היה תמיד אבנר. התשובה
היתה תמיד מדוייקת. קינן חווה תסכול עמוק פעם אחר פעם.

רק פעם אחת ויחידה לא קיבלתי פתרון מיידי לחידה ומקץ יומיים שלחתי לאבנר אי מייל התוהה מה
קרה. התשובה שקיבלתי כללה את הפתרון לחידה בצירוף המילים: "רציתי לתת צ'אנס לאחרים".

לאחר כל שיחה עם אבנר תהיתי ביני לבין עצמי אם להציע לו ללמוד יחד בחברותא. מעולם לא עשיתי
זאת. אולי כי חששתי להעמיס על סדר יומי העמוס, ואולי בגלל שפשוט התביישתי להציע זאת.

בכל פעם שאבנר אמר דבר תורה בבית הכנסת (שתמיד היה קצר, משעשע וקולע), רציתי לומר לו "יישר כח"
אישי וללחוץ את ידו. לא תמיד עשיתי זאת. אולי בגלל שחששתי להיות טרחן, ואולי סתם כי מיהרתי
הביתה בסוף התפילה.

כשפעם שוחחתי עם אבנר על ענייני כושר ודיאטה, חשבתי לרגע להציע לו לרוץ ביחד בערבים. לא
עשיתי זאת. אולי בגלל שחששתי שלא אעמוד בקצב, אולי כי חששתי מדחייה.

כשאבנר סיפר לי על שיעור שהחל ללכת אליו, מחוץ למודיעין, סוף סוף אמרתי לו שאשמח להצטרף
אליו. בפועל העניין איכשהו התמסמס.

הבוקר, כשקראתי את הידיעה הנוראה ב YNET, גוש שחור ומכוער התיישב לי עמוק בבטן ואינו נותן לי
מנוח. אני אפילו לא מתחיל להעיז לחשוב על צער המשפחה או על האובדן שחווים אלה שזכו להיות
קרובים לאבנר באמת. איני מסוגל באמת לקלוט את שאירע ואת משמעותו.

אני כן מסוגל להזיל דמעות צער ותסכול על כל הזדמנות שפספסתי, על כל רגע של זהב שיכול הייתי
לבלות במחיצתו של אבנר, ושלא השכלתי לנצלו. היהלום זהר לידי, בהישג יד, ואני לא פשטתי אליו
יד.

את כל אחד מאיתנו סובבים אנשים שיקרים לו. הורים, אחים, חברים וסתם מכרים. זה הזמן להרים
טלפון לאבא; לבקר את אמא; לשלוח סמס מתעניין לאחיך; לצאת לטיול עם החבר שתמיד רציתם לטייל
איתו; להתחיל ללכת לשיעור שתכננתם ללכת אליו; לומר לאלה היקרים לכם - שהם יקרים לכם.

אם לא עכשיו, אימתי?

*הדברים פורסמו באתר קהילת ''מנורת מודיעין'' בו ניתן למצוא גם דברי תורה שכתב אבנר גולדמן ז''ל.

+ הוסף תגובה לכתבה    גירסה להדפסה    שלח לחבר

תגובות הגולשים

  1. מרגש לקרוא
    (30/07/2010)
    אם כי, היה נחמד לו הכותב היה מודע יותר לעצמו ובפירוש כותב כי נמנע מכל החחיבורים עם המנוח בגלל אולי..... גאוה??
  2. מרגש מאוד.
    (30/07/2010)
    למגיב 1.סתם לשון הרע.אתה חופש כל חדרי בטן?

Fatal error: Call to undefined function: json_decode() in /home/virtual/datili/public_html/main/functions.php on line 49