ח''כ אורבך:''לא צריך לשבת שבעה על ילדים דתל''שים''

למגוון הזרמים שצמחו בערוגת הציונות הדתית, התווסף זרם חדש: הדתל"שים. בציונות-הדתית למדו להתמודד עם התופעה הקשה והפסולה הזו. יותר ויותר משפחות החליטו שלמרות שהבן הלך בדרך אחרת, בכל זאת יתחייסו אליו כאל מי שלא עזב את הבית - והבית, תרתי משמע, לא התנתק ממנו.ח''כ אורבך סובר כי:''החברה הדתית יותר סובלנית לדתל''שים בגלל ה''דתיים לייט' שבתוכה''.

טולי פיקרש ו14/07/2011

אילוסטרציה (צילום: שלומי שלמוני באדיבות יגאל אמיתי)

הם מגיעים ממיטב המשפחות של הציונות הדתית, בנים ובנות בוגרי ישיבות ואולפנות, מכל גווני הקשת הדתית לאומית, שהחליטו יום אחד כי הדרך בה גדלו והתחנכו אינה מתאימה להם. אצל אחד זה קרה במהלך השירות הצבאי, אצל חברו השאלות התחילו בישיבת ההסדר ואילו הבחורה שתמיד הייתה יותר דתייה מחברותיה, כמעט חרדית בלבושה ומנהגיה, החליטה לעזוב את הדת, בתום הלימודים באוניברסיטה. אצל כל אחד ואחת, ההחלטה התקבלה בתום תהליך פנימי שעבר או עברה. במקרה אחד זה היה עניין של שנים, במקרה אחר בתוך כמה חודשים. כל מקרה הוא עולם מלא, המותיר אחריו שבר משפחתי ברמה כזו או אחרת.

על פי אומדנים שונים אחד מכל ארבעה שגדלו במוסדות הציונות הדתית, הוריד את הכיפה. אבל לצד התופעה המוכרת של פריקת עול תורה ומצוות, בשקט בשקט, הרחק מזרקורי הפרסום, מתחוללת לה בשנים  האחרונות אחת התמורות החברתיות המשמעויות והמרתקות שידע המחנה הדתי לאומי. מבלי שרובנו  רגשנו, למגוון הזרמים שצמחו בערוגת הציונות הדתית, התווסף זרם חדש: הדתל"שים.

לא עוד 'חוזרים בשאלה' או מתפקרים, כי אם 'דתיים לשעבר'. הם אולי בחרו בדרך חיים אחרת, אבל בשום אופן, מסרבים להתנתק מעברם. הסיפור הדתל"שי אינו עשוי מקשה אחת. זה כמובן תלוי היכן הבחור או הבחורה גדלו והתחנכו כדי להבין לאיזה דתל"שים יהפכו, אבל השינוי המשמעותי, יש שיאמרו הבשורה שיצאה המחנה - למרות המהפך בחייהם האישיים - הם לא עזבו את הבית - והבית, תרתי משמע, לא התנתק מהם. אם עד לפני עשור מקרים של 'חוזרים בשאלה' (אז עוד לא נולדה המילה דתל"ש) היו מסתיימים בניתוק משפחתי, שבר שלא יתאחה ותחושה כללית של טראגיות, הרי שהיום הכיוון הוא הפוך לחלוטין. התא המשפחתי אולי ספג מכה כואבת, אבל לא כזו שתביא לפירוקו, החברה התבגרה וכיום יותר מקבלת ומכילה את ה'לשעברים'.

"היום יש יותר גוונים"

"כל השיח סביב הדתל"שים מאוד השתנה בשנים האחרונות, בעיקר בעשור האחרון", אומרת העיתונאית פוריה גל גץ ( 36 ), נכדתו של רב הכותל לשעבר המקובל הרב יהודה מאיר גץ זצ"ל ומי  הפכה דתל"שית לפני 18 שנה. "גם המילה דתל"ש הוא מושג יחסית חדש, שלא הכירו לפני שנות ה 90- , ומבטאת איזה התייחסות אחרת. אם פעם זה היה חוזר בשאלה או קודם לכן מתפקר או אפיקורס, מושגים מאוד טעונים ודרמטיים, שלא כל כך הבחינו בין חוזרים בשאלה חרדים לבין חוזרים בשאלה של הציונות הדתית - אני חושבת שבעשור האחרון כל ההתייחסות כלפי התופעה הזו, הפכה יותר מקובלת. זה בא גם מהכיוון של הציבור הדתי עצמו, למשל ההורים, וגם מכיוון הדתל"שים עצמם".

גל, שחקרה את הנושא במשך תקופה ארוכה ואף חיברה ספר בנושא הטעון, גורסת כי למהפך התודעתי-תדמיתי שעברה החברה הדתית לאומית, מספר גורמים. "זה קשור לזה שהחברה הציונות דתית מקבלת הרבה יותר ומכילה את הדתל"שים, בטח ביחס לחברה החרדית. אבל גם בתוך החברה הדתית עצמה, כמובן בשונה בין משפחה למשפחה, בגדול יש התייחסות  יותר מקובלת. כל הסוגים והזרמים שיש כיום בציונות הדתית, אם זה - דתי לייט, 'דתילוני' או דתל"פ (דתי לפעמים) באים להגיד משהו, שיש יותר חופש ויש יותר דתיות אינדיבידואלית. אנשים מרגישים, במיוחד הדור שלנו גילאי 20 עד 40 , יותר חופש לבחור לעצמו. יש מי שקורא לזה 'דתיות הבופה'- איזה סוג דתי הם רוצים להיות, מה הם רוצים לקבל או לא. הדת"לש, איכשהו נכנס לתוך השיח הזה ונתן להם להרגיש שהם לא חייבים כבר לבחור".

גל עובדת כיום על הדוקטורט שלה במסגרת התוכנית לפרשנות באוניברסיטת בר אילן. בראיון עיתונאי קיימתי עמה בעבר, הדגישה גל כי "אם פעם זה היה לבחור או שאתה כאן או שם, ואם אתה שם אז להתנתק מכל החברים הדתיים והמסגרות המוכרות, להפוך להיות חילוני לגמרי, היום יש יותר גוונים. יש דתל"שים שעושים ארוחות שישי ביחד, עם קידוש והכל, יש כאלה שמקפידים למשל להדליק נרות חנוכה, כל מיני דברים מתחברים אליהם לעומת דברים אחרים". במילים אחרות, דתל"ש הוא דתי-לשעבר שעברו מעסיק אותו לא פחות מהחילוניות שלו.

בשיחות שקיימת עם הדתל"שים, ניסית לשמוע מהם איך המשפחות שלהם הגיבו ?

גל: "יש ספר שנקרא 'שיודע לשאול' שחיבר שמעון לב, הכולל ראיונות עם דתל"שים בעילום שם. זה ספר שיצא בתחילת שנות ה 90- ומביא מונולוגים של אנשים שחזרו בשאלה, כך הוא מגדיר אותם, עוד לפני שנולדה המלה דתל"ש, כמו: 'מתי ידעתי שאעזוב את הדת', 'מתי היה הפעם הראשונה שחיללתי שבת', כל הפן הרגשי. התחושה למי שקורא את הספר, מאוד טרגית, תחושה של קריעה, של פצע הממשיך לדמם גם שנים אחר כך. אני חייבת להגיד שבסיפור האישי שלי וגם אצל חבריי והמרואיינים בספר שלי, המימד של אקט הקריעה פחות חזק היום.

תודות ליחס שאנו מקבלים, אנו לא חרדים שעזבו את הדת והמשפחות קורעות עלינו 'קריעה', וגם תודות לאיזושהי תחושה של משפחתיות בתוך הקבוצה הזו. אתה כבר לא מרגיש כאילו גורשת או שאתה חייב לבחוראם אתה פה או שם".

לא לאבד את הילד

ועדיין אף משפחה שבנה או בתה מודיעים כי החליטו להפסיק להיות דתיים, אינה שמחה על כך.

 גל: "כל מי שאני דיברתי אתו, יש לו יחסים מאוד חמים עם המשפחה שלו. לא נתקלתי באף סיפור של ניתוק. כמובן, שיש את הדברים הקטנים שכל דתל"ש מכיר, בכל מיני אירועים דרמטיים בחיים זה צף ועולה באיזושהי רמה. דתל"ש אחד סיפר לי ואח"כ התחרט וביקש לא לפרסם את זה, שהוא התלבט אם למול את הבן שלו, מה שנקרא הלך רחוק עם העניין, ואז זה נהיה עניין גדול עם המשפחה, אבל למעט בסיטואציות קיצוניות, ושמעתי את זה גם מהרבה הורים של תדל"שים, אין תחושה שאיבדנו את הילד. תורם לזה גם העניין של הגוונים בציונות הדתית וגם העובדה שהילד אמנם חי באורח חיים לא דתי, אבל כשהוא בא הביתה בצהריים של יום שישי, הוא שם כיפה על הראש וכו'. יש תחושה שבסופו של דבר, 'לא איבדנו אותו, אנחנו עדיין משפחה'.

יש עוד מגמה, שאחרי שמקימים בית ונולדים ילדים, לזוג דתל"שים, אז יש איזה געגוע, לאו דווקא לאורח חיים דתי ממש, אבל חשוב לציין את החגים והם כן רוצים חינוך עם דגש דתי. אלה דברים היוצרים תחושה שההבדלים הם לא כאלה גדולים".

איך היו התחושות אצלך במשפחה?

גל: "אני גדלתי בגליל העליון במושב כרם בן זמרה. אני חושבת שבגלל שהמשפחה לי שייכת לזרם הציונות הדתית של ההתיישבות העובדת, היה משהו פחות נוקשה והדוק, בטח בשנות ה 80- , לעומת לחזור  בשאלה בבית-אל או באלון-שבות. המשפחה שלינתנה לי תחושה שהכי חשוב שאהיה בן אדם, מוסרי וישר דרך. לא היה מימד של טראגיות, היה יחס מאוד מקבל. אני זוכרת שלא היו דרמות מיוחדת. יש לי פרק בספר העוסק ביחס הממסד הדתי לדתל"שים. ראיינתי שם את הרב יובל שרלו ואת ד"ר שרגא פישרמן ועוד, כי  אמת היה חשוב לי להביא בדיוק כפי ששאלת, את נקודת המבט של הממסד: איך רואים שם את התופעה והאם חל איזה שינוי בהתייחסות. תראה, אם אתה מחפש את ההיבט של להאשים, אצל חלק מהמרואיינים אצלי, כן היה ניסיון לחשוב שיכול להיות שבנסיבות חיים אחרות, הייתי היום דתי. לא במובן של להאשים או 'דפקו לי את החיים', אבל יש איזה חשבונות נפש אישיים של האנשים. כל אחד יש לו את הנקודה האישית שלו.

האם הדתל"ש המצוי משנה את עמדותיו הפוליטיות בעקבות השינוי באורח חייו ? 

 גל: "יש בספר שלי פרק השופך אור על כמה תופעות מעניינות בהקשר של דתל"שים וההשתייכות הפוליטית שלהם. מסתבר שכמו הרבה דברים בהוויה הדתל"שית, זה לא כזה פשוט. מכמה מהראיונות שערכתי עולה כי לפעמים הרבה יותר קל לעזוב את העולם הדתי מאשר את ההשתייכות הדתית- לאומית הפוליטית, ואת הדעות הפוליטיות הימניות. הפרק עוסק בשאלות שצפות בשיחות, על למשל למה קשה לדתל"שים מסוימים בכל זאת להצביע לשמאל, אפילו אם זו הדעה הפוליטית שלהם, ואיך זה שיש לרבים מאיתנו קושי פסיכולוגי, ממש מעצור, ללכת להפגנות של השמאל ולהזדהות עם השבט של השמאל. כי בתוך תוכנו,  במסגרת החלוקה השבטית שקימת בחברה הישראלית, במצבים כאלה אתה מרגיש שאתה בוגד בשבט שלך.

כאשר יש סיטואציה של חומר נפץ פוליטי במדינה, נניח כמו רצח רבין או ההתנתקות - ואתה תשב בבית קפה בתל אביב והאנשים סביבך ידברו על ה'מתנחלים הפנאטיים' או על 'נוער הגבעות הקיצוני', לחלוטין אתה תיקח את הצד של ההורים שלך, כלומר את הצד הימני. יש משהו מעבר לדעות הפוליטיות. אתה תצביע בקלפי מה שתצביע, אבל אתה לא תוכל להיות חלק מהשבט האחר. זה מאוד ברור לאיזה שבט אתה שייך".

עוצמות נפשיות גדולות

דמות חינוכית רבנית העוסקת בתחום שנים רבות (השם שמור במערכת), סבורה אף היא כי בחברה הדתית לאומית חל שינוי משמעותי ביחסה לבניה ובנותיה, שבחרו בדרך חיים אחרת. "התחושה שלי, שהיום יש הרבה יותר הבנה. כאשר קורה דבר כזה, ההורה שואל את עצמו בצורה אינטנסיבית: איפה נכשלתי, במיוחד אם אתה חי בשכונה או יישוב דתי. אבל אני חושב שיש היום התבגרות של הציבור, כולל של ההורים, שהם חלק מהחברה", אמר אותו רב, והוסיף כי "נוער שיש לו קשיי הסתגלות למסגרת. זה מתבטא גם בנושא של פריקת עול תורה ומצוות. אבל אסור להכליל את כולם.

יש דתל"שים שמגיעים למסקנה שלא רוצים לשמור תורה ומצוות, מסיימים 12 שנות לימודים, ולא נשארים דתיים מסיבות אחרות. בכלל, כמו בכל דבר, אסור להכליל. אנו מנסים לכוון את הצעירים, בתנאי כמובן שהחברה והמשפחה ידעו איך להכיל את זה במשך תקופת המרידה. הרבה פעמים אתה רואה שאחרי שש, שבע ושמונה שנים אנשים כבר חוזרים חזרה. לכן, זו מרידה שלא נובעת מאיזה תפיסה אידיאולוגית, אלא יותר ממרידה כללית. אני גם תמיד אומר להורים שאני חושב שילדים כאלה המערערים את המסגרת, הם ילדים עם עוצמות נפשיות לעתים יותר גדולות מהממוצע. אדם ממוצע, בדרך כלל, רוצה להתאים עצמו למסגרת, גם במחיר שהוא לא מזדהה עימה באמת, רק שאין לו כוח להילחם ומעדיף ללכת עם הזרם. לכן, בקרב אותם צעירים, יש צעד חיובי של עוצמה, השאלה היא איך לוקחים את העוצמה ומכוונים אותה בצורה חיובית. ויש גם מי שמבקש לתרגם את ההתקרבות בין הצדדים, גם למינוף הכוח הפוליטי של הציונות הדתית.

יו"ר סיעת  הבית היהודי' ח"כ אורי אורבך שכבר שנים מתעניין ופועל בנושא, אומר כי "אנחנו צריכים להגיע לכל מי שיהדות חשובה לו ומעניינת אותו, ודתל"שים זה קהל מאוד מרכזי ומאוד משמעותי, בעיקר דתל"שים שיש להם ילדים שנכנסים לגיל בית ספר, ורוצים שגם ילדיהם יהיו דתל"שים, מבחינת הידע והרקע. כלומר, שיהיו חילוניים אבל עם רקע כמו שהם קיבלו והם מרגישים שבבתי ספר ממלכתיים הם לא יוכלו לתת את זה".

ייצוג לדתל"שים?

אתה רואה יום שברשימת 'הבית היהודי' לכנסת יהיה גם דתל"ש ?

ח"כ אורבך: "אשמח אם במסגרת הבית היהודי יהיה בבוא היום ייצוג גם לדתל"שים, אבל עוד חזון למועד. אני בהחלט חושב שהדתל"שים צריכים להיות שותפים באותה מפלגה עם הדתיים כמו שאני חושב לגבי מסורתיים. צריכים להרחיב את המעגל הפוליטי, של אלה שחינוך יהודי או יהדות, גם אם לא למצוות, חשוב להם" 

 מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?

ח"כ אורבך: "אני חושב שצריך לתת ביטוי למה שכבר קורה. להבין שבחברה מודרנית, זה דבר שקורה. הוא לא משמח אנשים דתיים אבל לא צריך לנהוג על פי הגרסה המחמירה, לא לשבת שבעה עליהם ולא לנתק את  קשר. זו תופעה  רווחת בציבור הדתי לאומי, ולכן אי אפשר להתעלם כאילו מדובר באיזה מחלה או בושה". 

עד כמה לממסד הדתי- מערכת החינוך, המשפחה, הישיבה או האולפנה- יש חלק בהחלטה של הבן או הבת לעזוב את הדת?

 אורבך: "אפשר לפרש את זה שאולי לפעמים יש יותר מדי לחץ, מה שגורם לאנשים לעזוב. אבל אפשר גם ומר הפוך- בגלל שלא מספיק לוחצים, זה גורם לאנשים לעזוב. זה כבר עניין של השקפת עולם. זו תופעה חברתית מאוד אופיינית לחברה הדתית לאומית. אני לא קורא לזה בעיה, כי אני לא רוצה להעליב".

אתה מזהה השלמה של החברה הדתית עם תופעת הדתל"שים?

 ח"כ אורבך: "כן, יש יותר השלמה עם התופעה. היום אתה גם יכול להישאר דתי ולהיות הרבה פחות דתי, נניח 'דתי לייט', ואז אתה לא דתל"ש, לעומת שנים עברו, שאם קצת חרגת, ישר נהפכת ל'מקולקל' או דתל"ש, היום החברה יותר סובלנית, כשדתיים לייט בתוכה. לדעתי, זה עוצר במידה מסוימת את מגמת הדתל"שיות, כי אפשר להיות 'דתי לייט'. אני גם חושב שהחברה הדתית מתייחסת היום יותר יפה, יותר בהבנה. הורים לא רוצים לאבד את הקשר עם הילדים שלהם, לעומת שנים עברו. אם אז היה מדובר בניתוק, היום שואפים להמשיך לשמור על הקשר. אני לא אגיד לך שיש השלמה, כי זה תמיד משבר, אבל יש הבנה שיותר חשוב שהבן החילוני שלך יהיה באזור שלך, מאשר שהוא ינתק קשר ויהיה ריב. זה קשור לכל מיני  תופעות שעוברת החברה המודרנית".

אורבך: "אני רוצה, ואת זה קיבלנו בהסכם הקואליציוני, שחינוך יהודי ראוי יהיה גם בחינוך הממלכתי ולא רק בממלכתי דתי, מתוך הבנה שהרבה אנשים רוצים יותר יהדות. הדרישה שלנו, אני מניח, מבטאת דרישה של הרבה דתל"שים, הרוצים חינוך יהודי מוגבר בבתי הספר החילוניים. החינוך הוא הנקודה המרכזית. אני גם מתכוון לגעת בנושאים האלה במסגרת השדולה הפרלמנטרית שהקמתי יחד עם ח"כ איתן כבל (אף הוא דתל"ש בוגר ה'מדרשייה' בפרדס חנה- ט.פ.) להעמקת הקשר בין דתיים לחילוניים. אנו לא צריכים להתחבא הסוגיה הזו, שנוגעת ל 10-15- אחוזים לפחות, אולי אף יותר. אני נזהר מלומר לטפל בבעיה אלא מעדיף להתמודד עם התופעה, למצוא את המשותף בין דתיים לדתיים לשעבר. הם בני משפחה שלנו. לכל דתל"ש יש משפחה דתית קרובה. אנו צריכים לחפש את האינטרסים המשותפים של דתל"שים ודתיים, בעיקר כאלה שלא יחזרו לעולם הדתי. אני מדבר על אנשים שיש להם רקע דתי, וצריך לשמר אותו. כמו, להבדיל או לא להבדיל, יורדים מהארץ. יש כאלה שאומרים: 'הם ירדו, לא רוצה איתם שום קשר, שילכו', אבל יש כאלה  הגורסים: 'רגע, בוא ניתן להם הטבות, ניתן להם להצביע'. זה כמובן לא אותו דבר, אבל יש בו דמיון מסוים. חשוב לא לסגור את הדלת.זה גם נכון לנו כחברה, לפתוח קצת יותר את הראש, הלב והחשיבה ולא לחפש רק אויבים כל החיים, אנו  צריכים לחפש קואליציות עם מגזרים קרובים אלינו ודתל"שים הם המגזר הראשון והכי הקרוב אלינו".

 

+ הוסף תגובה לכתבה    גירסה להדפסה    שלח לחבר

תגובות הגולשים

  1. כתבה מצויינת
    (17/07/2011)
    בהתחלה היו לי הרבה בעיות עם הבן שלי... ויכוחים מריבות אבל עם הזמן למדתי להבין אותו ולכבד אותו כמו שהוא... הבנתי שהכי חשוב שהוא נשאר בן אדם מוסרי ועם השאר אפשר להתפשר
  2. זה תמיד קשה בהתחלה
    (17/07/2011)
    גם אני חזרתי בשאלה והמזל הגדול שלי היה שההורים שלי תמיד קיבלו אותי איך שאני ואהבו אותי... היה לי מאוד קשה אם הם היו מנתקים את הקשר
  3. לשבת שבעה- הגזמה
    (17/07/2011)
    אני לא חושב שבשום משפחה דתית שהילד או מישהו אחר חזר בשאלה לקחו את זה בצורה קיצונית עד כדי לשבת שבעה אמנם יש משפחות שחוקחות יותר קשה אבל בסוף הדברים מסתדרים
  4. כתבה נהדרת
    (17/07/2011)
    מאוד נהניתי לקרואץץץ זה עזר לי קצת עם דעתי בנושא אני חושב שאולי אפילו קצת ריכך אותי... ויש ממה לרכך
  5. מעניין לדעת
    (26/07/2011)
    אני לא מצליח להבין מה ההבדל בין חוזר בשאלה דתי לחוזר בשאלה חרדי??? שניהם הפסיקו לקיים מצוות ושניהם חוזרים בשאלה בדיוק באותה מידה

Fatal error: Call to undefined function: json_decode() in /home/virtual/datili/public_html/main/functions.php on line 49