נעמה בן גיגי

נעמה בן גיגי בת 30 נשואה +2. אשת חינוך, עובדת במרכז משמעו"ת בקרית מוצקין. גרה בקרית מוצקין, וחולמת להקים ישוב בקריון.

 

הכל בגלל מסמר קטן? נסו זכוכית קטנה ממש פיצפונת.

נעמה בן גיגי אוהבת את ימי שלישי עליהם נאמר ''פעמיים כי טוב'' עד שהגיע יום שלישי בו קיבלה טלפון מבהיל מהגן של בנה והבינה כי אמא פולנייה יש רק אחת.

נעמה בן גיגי ו09/01/2013

מלאכי בפעולה (צילום: באדיבות נעמה אסטרייכר)

הכי אני אוהבת את יום שלישי, יום שלישי הוא היום החופשי שלי. ההתרגשות מתחילה כבר ביום שני בלילה, או אז אני מסדרת את כרטיסי האשראי בסדר עולה בתוך הארנק ראשון יהיה זה שהתגהץ פחות החודש, בכל זאת לא נעים להסתובב ביום חופשי עם ויזה בוכה. אחר כך אני מחשבת בקפדנות את המסלול הקצר ביותר לקניון, כן זה שאני חולמת להקים בו ישוב, זארה פינת מנגו נשמע לי כמאחז חוקי בהחלט, כזה שלא יפנו לא ביום חול ולא בשבת.

כל יום שני בערב אני מדמיינת איך בבוקר אני אקום מוקדם יארגן את הבנים בזריזות וארוץ לגנים, כי בניגוד לכל יום אם ביום שלישי אני קמה באיחור זה באמת "על חשבוני..." וככה אני נרדמת לי ביום שני בלילה עם שיר בפה ותקווה בלב.

ואז הוא מגיע יום שלישי פעמיים כי טוב. לא משנה כמה תכננתי ורציתי תמיד אני קמה מאוחר ביום הזה. אנחנו מתגלגלים לגנים בסביבות תשע ואני שכבר בדרך חושבת מה להגיד לגננת למה איחרנו,  ומנסה בכל הכח להיזכר איזה סיפור ספרתי בשבוע שעבר "טיפת חלב עם הקטן ? רופא? בדיקות דם?  רגע , כבר ספרתי לה שיש לי בעיית התארגנות? (בטוח זה יעבוד... גננות אוהבות את הז'רגון המקצועי). אין לי מושג מה עבר עליי אך   החלטתי לספר את האמת ולהגיד שיום שלישי זה היום החופשי שלי ופשוט בא לנו להתפנק עוד קצת בבית ולהתארגן בנחת.

וככה למנגינת "חופשי זה לגמרי לבד" נסעתי לקניון, כי ביום שלישי, שהוא יום ראשון בסוף עונה יש הרבה מה להספיק בעצם המון...

פתאום טלפון מהגן  של מלאכי, הבן הגדול שלי. נפל, כנראה נכנסה לו זכוכית ליד. בטיסת אמא פולניה הגעתי לגן, והלכתי עם מלאכי למוקד, אחרי הצרחות והבכי. הילד שלי, הפג שלי, הניצחון הפרטי שלי  הנס שלי.  שהתנהג כ"כ בגבורה ביקש מהרופא מסטיק עגול וצהוב.

ושאל: "אמא, מחר אני אראה לכל החברים שלי בגן את התחבושת ? " אני רוצה להביא גם חטיף לכל החברים בגן שיעזור לי להרגיש יותר טוב"!

ואני שכבר הרגשתי את הרטוב של הדמעה על הלחי, ואת המחנק בגרון ולא ידעתי את נפשי מרוב גאווה, לא לא רק גאוות אם פולניה שהבן שלה אמר איזה משפט נחמד... הסתכלתי על הרופא שאמר : "אמא עכשו את נזכרת לבכות שהכל נגמר? " בקול חנוק עניתי לרופא אתה אתה לעולם תבין...

איך אני אסביר לו על הילד שהיום הוא בן ארבע אבל  נולד 695 גרם ומי בכלל חשב ונתן לו חצי סיכוי, ופעם פעם זה שהוא ידבר או יגיד מילה נראה כמו החלום הכי וורוד בעולם. ובכלל הדמעות האלה הן לא דמעות של דאגה או מתח אלא  דמעות של שמחות קטנות של יום חולין. וכנראה שעד סוף ימי אני אראה אותו ככה מבעד לדמעות.

זר לא יבין זאת גם לא זרה... הכל בגלל מסמר קטן? נסו זכוכית ממש קטנה...

ומשגרירות פולין נמסר : " אמרנו לך לשלוח לגן עם שכפ"ץ קסדה מגיני ידיים וברכיים. ועד שלא תעשי זאת הכל באחריותך...

+ הוסף תגובה לכתבה    גירסה להדפסה    שלח לחבר

תגובות הגולשים

  1. מאמר מקסים
    (10/01/2013)
  2. מדהימה...
    (10/01/2013)
    אין על האמא המדהימה הזו שרואה תמיד את הטוב ושמח בכל, אבל בכל מצב..
  3. ..
    (10/01/2013)
    מקסים ואמיתי!
  4. אין על יום שלישי חופשי
    (11/01/2013)
    בתקופה האחרונה אין כבר יום חופשי .הילדים חולים באותו יום ״שאמא לא תהיה לבד״ . אין בעיה אבל למה דווקא ביום הזה . תבחרו יום אחר ...שיהיו בריאים ושלמים ורק בשורות טובות .  
  5. נעמה היפה מבפנים ומבחוץ
    (13/01/2013)
    פשוט אישה מדהימה אוהבת אותך עד עולם
  6. התפעלותי משנינותך
    (21/01/2013)
    אני חושבת שאת כותבת מקסים בצורה שנונה ומהנה ואין מה לומר גם גאוה פולנית לאומית נצר למורשתינו המשפחתיתהמפאורת
  7. בובי, מוכשרת שכמוך. מלאכי הוא אוצר ועבורו את נכס!!!
    (21/01/2013)
  8. נמי! אני גאה בך!!!
    (31/01/2013)
    איזה מאמר שנון, מרגש ומצחיק כאחד! שמחה שהצטרפת למעגל הכותבים.שיהיה בהצלחה רבה ורוצים עוד!!! נשיקות והיה כיף לראות אותך!! נמי מהקריה

Fatal error: Call to undefined function: json_decode() in /home/virtual/datili/public_html/main/functions.php on line 49