חלומות מסוכנים

גם לאחר תקופה ארוכה של רגיעה מגיעה ישראל לעימות הבא עם החמאס כשהיא אינה מוכנה כראוי.חלם זה כאן.

אסף גולן 17/11/2008

(צילום: אורח)

עימות עם החמאס הוא שאלה של זמן וברור שבשלב מסוים ישראל תצטרך לפעול בחריפות בתוך הרצועה, אמר ראש הממשלה השבוע, כשברקע נשמע קול מטחי הטילים לעבר ערי ישראל. אבל ההצהרה הזו, המקובלת על כל הממסד הביטחוני, מעוררת שוב את השאלה מדוע מדינת ישראל מוצאת את עצמה על סף מלחמה עם החמאס כשהיא לא מוכנה לכך.

היו לנו חודשים רבים של רגיעה כדי למגן את יישובי עוטף עזה - והממשלה גררה רגלים. היה זמן גם לאמן את צה"ל במלחמת מנהרות כמו זו שתערך ברצועה - והצבא לא התאמן לצורת הלחימה הזו באופן יסודי. היה זמן להתעסק בשאלות עקרוניות כמו האם להכניס חיילים לתוך עזה או שצריך לטווח את איזורי שיגור הטילים בתותחים - וגם בדיון העקרוני והחשוב הזה לא עסקו ברצינות. מנהיגותה הנוכחית של ישראל העדיפה להתעלם ממדינת הטרור שמוקמת תחת אפנו, אולי בתקווה שמלחמה עם החמאס תהיה לא במשמרת שלה אלא כשיגיעו לשלטון האנשים שיחליפו אותה... זריקת אחריות ובריחה מבעיות מאפיינת את המשטר הנוכחי בישראל. לאורך כל כהונתם הם בורחים מעיסוק בשאלות עומק המצריכות הכרעות קשות. מדובר במחלה כרונית שמאפיינת את השמאל הישראלי מזה שנים רבות.

הסיבה המרכזית: מיעוט אמונה בצדקת דרכנו הלאומית. חוסר האמונה הזה החל בקבלת הנרטיב הערבי על אזורי יו"ש, נמשך ברצון לפייס את ערביי ארץ ישראל, ועכשיו הוא מגיע לכך שאין לשמאל במדינה את המוכנות להלחם עם ארגון טרור הקורא להשמידנו. כמובן שהשמאל הציוני במדינה רוצה שקט בישובי עוטף עזה, אולם כדי להיראות יפה בעיני העולם, הוא ישלח חיילים לרצועה כדי לטהר את מנהרות החמאס במחיר נורא עבורנו, מחיר חיי חיילים רבים שלנו, במקום להפציץ את אזורי המשגרים גם אם הם נמצאים בתוך אוכלוסיה אזרחית. דוגמא נוספת להתייפייפות השמאל הישראלי היא השתיקה המתמשכת מול פריצת המצור על עזה מכיוון הים.

כל מיני ארגונים בין לאומיים רואים בכך מחווה הומניטרית לפליטים המסכנים שנרדפים על ידי המשטר הציוני החומס. מדינה נורמאלית כמו צרפת או ארה"ב הייתה מטביעה את הספינות ברגע כניסתן לשטח צבאי סגור, ולא טורחות בכלל להתנצל על הפרה בוטה זו של ריבונותן. בישראל לעומת זאת - חוץ משתיקה רועמת - לא הייתה שום תגובה למעשים הנפשעים הללו, שהם סיוע ישיר לאוייב הקורא להשמיד את העם היהודי. הפחד ניבט לא רק מעיני אנשי האקדמיה והרוח השמאליים בארץ אלא גם מעיניו של שר הביטחון אהוד ברק. ברק, תנועת קדימה ולאחרונה גם אביגדור ליברמן ומפלגת ישראל ביתנו - זקוקים ללגיטימציה המוסרנית של השמאל הישראלי ששולט היטב בתקשורת, באקדמיה בבית-המשפט העליון ובפרקליטות המדינה, ומשם הוא מסרס את כל המערכת השילטונית.

מדובר בדיקטטורה רעיונית של אנשים שמזמן איבדו כל יכולת להשתחרר מכבלי עצמם כדי להודות שחלום השלום נגוז, כדי להפנים ולהשלים עם זה שאנחנו חיים בתוך אזור המקדש רצח והרג של ילדים בשם הדת. קידוש המוות בעולם הערבי אינו תופעה איזוטרית של קבוצות קקיוניות אלא תהליך שסופח אליו לאיטו את כל המרחב כולו. אבל השמאל מתקשה, מסרב, מתרגז, כאשר קוראים לו להתעורר מהזיותיו על שלום בדורנו, ולבנות יחד עם שאר המפלגות הפוליטיות קיר ברזל סביב ליישוב היהודי, גם במחיר של אפליית הציבור הערבי.

נכון, זכויות אזרח הן ערך חשוב, אולם האם הצלתו של העם היהודי, הסיבה לכך שהקמנו מדינה בארץ ישראל ולא היגרנו כולנו לארה"ב או לאוסטרליה, לא חשוב ממנו? לא יהיה קיום למדינת ישראל ללא אמונה ב"הקם להורגך השכם להורגו", מתוך הצדקה מוסרית מלאה, וגם אם לעיתים חפים מפשע ייפגעו בצד השני במספרים גדולים. האם עדיף בעיני השמאל שיהודים ייהרגו? עדיין לא מאוחר להתפכח ולהישיר פנים אל המציאות. כן, מדובר במציאות לא קלה. מדובר בזניחת חלומות יפים. אולם אין לנו כחברה את הברירה להמשיך לחלום.