'בין עמנואל לליטל רוק' .דעה.

תרזה פרנקל לומדת מסיפור האפליה בליטל רוק, ארה''ב על תפקידם של בתי המשפט ומסבירה מדוע אין בסיס לטענות החרדיות כלפי בית המשפט העליון שממלא לדעתה את תפקידו כראוי.

תרזה פרנקל 01/07/2010

(צילום: עידן הראל)

dir="rtl">זה קרה הרחק מעבר לים, בעיירה קטנה בדרום ארצות הברית, ששמה ליטל רוק. בשנת 1954 ביטל בית המשפט העליון את הסיסמא השגורה באותם זמנים באמריקה, שהיו בה חוקי הפרדה בין שחורים ללבנים בבתי ספר,  "separate but equal". מעתה, קבע בית המשפט העליון, נפרד איננו שווה, ומי שמפריד בין בתי ספר של שחורים לבתי ספר של לבנים, פוגע בזכות לשוויון, דבר שאינו חוקי.

בעקבות קביעתו הנחרצת של בית המשפט נרשמו ב- 1957 לבית הספר הציבורי של ליטל רוק ארקנסו, שהיה עד כה בית ספר של לבנים, תשעה ילדים אפרו אמריקנים - 6 בנים ושלוש בנות. אבל מושל ארקנסו סירב לקבל את ההחלטה המהפכנית. הוא קרא לחיילי המשמר הלאומי לבוא ולהגן על בית הספר מפני האיום הממשמש ובא מתשעה ילדים שחורים שילמדו בבית ספר של לבנים. אלא שמולו עמד נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו, וזה שלח את חייליו להגן על שלטון החוק ועל פסיקת בית המשפט העליון. מאות ואלפי חיילי צבא ארה"ב הוטסו לליטל רוק, לאבטח בגופם ובנשקם את כניסתם של התשעה לבית הספר. מסתבר שלעיתים צריך להפעיל כוח גדול ועצום, למען ערכים ועקרונות נעלים, ולא רק כנגד אויבים מבחוץ.

מאז עברו הרבה הרבה מים במיסיסיפי ובשאר נהרות אמריקה, מעמד השחורים באמריקה כאנשים שווי זכויות התבסס, לפחות להלכה, גם התחבורה הציבורית הפכה למעורבת, ובבית הספר הציבורי של ליטל רוק ארקנסו פועל היום מוזיאון קטן לזכויות אדם, להנצחת אותם ימים שחורים, שלא ישובו עוד.

אז למה סיפרתי את כל הסיפור? כי נראה לי שאי אפשר להתעלם מן העובדה שבאיחור של יותר מחמישים שנה הגענו לאותו מקום, כאן בישראל. הסיפור אולי מורכב אבל גם פשוט: חברה חזקה מסרבת להכניס לתוכה אנשים מקבוצה מוחלשת, לכאורה בשם הרב תרבותיות, ולמעשה לפי הכרעת בג"צ, בשל גזענות. כן, גזענות. פשוט כמו שזה נראה ונשמע. ומי הגיבור הראשי? בעיני לא יואב ללום ולא חסידות סלונים, אלא הבג"צ.

בית המשפט העליון, גם כאן במשבר עמנואל, וגם שם בסיפור התשעה מליטל רוק, עשה את תפקידו הבסיסי בשבילו הוא קיים, תפקיד מאוד יהודי, מאוד מאוד ערכי - הגן על החלשים. אני לא נכנסת לנושא של הענישה - כלא או לא, אולי כאן היה אפשר אחרת, אבל אסור להתבלבל ולשכוח את העיקר, והעיקר הוא תפקידו העקרוני והמשמעותי של הבג"צ להגן עלי ועליך, ועלינו כמיעוט, ועל כל קבוצה שנגרמת לה עוולה.

 אחרי העמידה הבלתי מתפשרת של שופטי בית המשפט אל מול הנושא החשוב הזה, אני מרגישה בטוחה יותר - אם אני או משפחתי, או קהילתי, או קבוצת ההשתייכות שלי, תיקלע למצב עוולה בלתי נסבל כמו זה, יהיה מי שיגן עלי. ומי שיגן עלי יהיה מוכן אפילו לשלוח צבא למעני, או להפעיל תותחים כבדים יותר, ולעמוד מול חיצי ביקורת משתלחת חסרת תקדים, מול זלזול וביזוי, ולהגן עלי ועל זכויותיי.

לא, אינני תמימה, ולא שכחתי שלבית המשפט העליון שלנו היו, וכנראה גם יהיו, פסיקות שנויות במחלוקת וקשות מאוד גם כנגד מיעוטים כמו הציבור הדתי לאומי, או כנגד אינטרסים של קבוצות כאלו ואחרות. ובכן, ראשית זה לא סותר. בית המשפט העליון, בהכרעתו בפרשת עמנואל, שם את העיקרון המנחה - אני מגן על המוחלשים. ומה לעשות, הציבור הדתי, אפילו אם הוא תופס את עצמו כמוחלש, איננו בהכרח תמיד כזה.

שנית, בית המשפט העליון לא מיהר לעשות זאת. אפילו במצב כל כך קיצוני של אפליה גזענית לקח לבית המשפט ארבע שנים של התדיינות וניסיונות פשרה, עד שהוא הגיע להכרעה הזאת. וההכרעה הזאת, שהביאה לישראל את בשורת העמידה הלא מתפשרת על השוויון, הגיעה לאחר כל כך הרבה חשיבה, וטוב שהגיעה, ואני גאה לחיות במדינה ששמה את זה לפניה כערך עליון.

אז במקום כל היום לקטר על בית המשפט העליון, לראות בו ובפעילותו רק את חצי הכוס הריקה, אנא מכם חברי - בואו לא נתעלם מן העובדות - בית המשפט העליון, גם כאן אצלנו בעמנואל, וגם שם, בליטל רוק ארקנסו, היה בצד הנכון. והצד הנכון הזה הוא תמיד, אבל תמיד, הצד שלנו.

הכותבת היא חברה בנאמני תורה ועבודה.