פרשת בהעלותך – עולה עולה

מהענן הניסי ועד ללחם הניסי, ומה הקשר בינם לאמונה, אז איך זה שיוצאי מצרים היו מתלוננים סדרתיים? שיעור בפסיכולוגיה.

ציפי לידר 08/06/2015

חנוכה מן התורה? יש! הפתיח של הפרשה "בהעלותך את הנרות", אומרים חז"ל, מרמז על הדלקת נרות חנוכה, שיש בה זכר לדורות להדלקת המנורה בקודש בידי אהרן הכהן והנצחתה.

הביטוי 'בהעלותך', שעל שמו נקראת הפרשה, דומני מרמז גם על 'מעלים בקודש, ואין מורידים' שהביא לאימוץ גישת בית הילל, להוסיף כל לילה נר בשמונת ימי החנוכה. אך ברור כי השימוש בביטוי 'להעלות את הנרות', על הדלקתם, אינו טכני בלבד והוא בעל משמעות סמלית. הנרות הם סמל להתעלות הרוחנית והעצמה אישית שמשפיעות המצוות על כל אדם "כי נר מצווה ותורה אור". ומשום כך "אל מול פני המנורה יאירו הנרות" הנרות שואבים את כוחם מהמסורת היהודית שמסמלת המנורה.

פרשתינו עשירה בהתרחשויות ובמסרים, ובאחדים מהם אתמקד במאמרי.

השכפ"ץ של ישראל

מתברר שנס יציאת מצריים ונס קריעת ים סוף הם לא לבד. מעתה כל המציאות הפיסית של ישראל במדבר היא ניסית. החל מהמזון הניסי המן, דרך הביגוד הניסי ועד למסע הניסי בהנחיית השכינה – ענני הכבוד. עננים אלה היו רב תכליתיים ורב שימושיים. בראש ובראשונה הם שימשו כמורי דרך ליהודים במסעם ובחנייתם במדבר. מלבד זאת הם שימשו למטרות תאורה בלילה, כאשר עמוד הענן הפך לעמוד אש שהאיר לעם את דרכם.

אולם בכך לא די. ענני השכינה, שהיו כאמור מולטי- פונקציונליים, שימשו גם למטרות בטחוניות. הם היו השכפ"ץ של ישראל, שהגן עליהם מפני חיצי המצרים שרדפו אחריהם, ומגן אקולוגי ששמר עליהם מפני פגיעות של חיות רעות ומפני פגעי מזג האוויר. הם גם בנו סוכות ליהודים במדבר. לזכרן של סוכות הפלא, שהיו עשויות מענני כבוד, אנו חוגגים את חג הסוכות.

יתר על כן, באורח ניסי העננים תיפקדו גם על תקן המכבסה לניקוי יבש (או לח) ומגהצת הקיטור, שכיבסה את בגדי העם במדבר וגיהצה אותם, ושמרה על ניחוח רעננותם. ענני הכבוד, כפי שמצביעים חז"ל, שירתו את ישראל גם ככלי תחבורה. הם היו המטוס הקל שהסיע אותם אחר כך לקראת עלייה לרגל לירושלים.

מזון כל – בו

בדומה לכל- בו ענני הכבוד גם המָן, המזון הניסי של ישראל במדבר, נהנה מקשת רחבה של טעמים. האוכל המוכן, הגיע טרי, חינם אין כסף, באספקה יומיומית לישראל בשדה, היישר מן התנור החם של…השמים. מכאן כינויו של הבצק הדובשני העגול, אנין ורב- הטעם, מוצר איכותי וייחודי מבית המאפה של הקב"ה, שרשם עליו את הפטנט הבלעדי – לחם מִן השמים.

המָן לא רק היה לחם רב טעמים, אלא מזון הגוּרְמֶה הצטיין גם בתכונותיו הרוחניות ובחיישנים מסתוריים שבהם היה מצוייד. המינון היה מדוייק, עומר לגולגולת, בהתאם למספר הנפשות במשפחה. כדי לא ללקוט את המן בשבת, קיבלו היהודים ביום שישי מנה כפולה, שלמרבה הנס נשארה טרייה גם למחרת ביום השבת, וזאת ללא כל אמצעי קירור דוגמת מקרר או מקפיא. זֵכֶר למן הכפול נוהגים לקַדש בשבת על שתי חלות, מנהג שזכה לכינוי 'לחם משנֶה', שמקורו אפוא בפרשתנו.

גם השירות היה פונקציונלי, בהתאם לרמה הרוחנית של האדם. ככל שהאדם הצטיין במצוות, כן המן הגיע קרוב יותר לביתו. הצדיקים לא נזקקו ל'טייק איווי' ונהנו משירות עד הבית. בקיצור, התגשמות החלום הקולינרי והכלכלי של כל אדם היה במדבר.

שיעור בפסיכולוגיה

אין ספק, כי מֵעֵבֶר למטרות תזונה, המָן שסוּפק על בסיס יומי (ובשבת נשאר טרי), היה מתכּוֹן מצויין להנחלת מידת הביטחון בה'. הוא משמש מודל לאמונה אולטימטיבית. כל המתפרנס היום, ושואל מה אוכל למחר, הרי הוא כפי שמצביעים חז"ל, מקטני אמונה. ואומנם הקב"ה משבח את אמונתם של ישראל במדבר: " כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

עם זאת, על רקע אמונה מופתית זו, ולאור ניסי מצריים וקריעת ים סוף, נשאלת השאלה כיצד זה הפכו ישראל למתלוננים סדרתיים בפרשה, המקטרים ללא הפסקה. הם מבקשים לחם ומים, ושוב מים, ורוצים לחזור לצינוק של מצריים שאותו הם מעדיפים על פני החיים הטובים במדבר. איך מצריים הפכה פתאום לחלום הרטוב של היהודים, ל"סיר הבשר" הנכסף, והשבי המצרי לגן העדן האולטימטיבי עלי אדמות ולמחוז געגועים מיתולוגי? יש מפרשים שה'ערב רב', הלא הם גֵּרֵי מצריים, שהסתפחו לישראל (ועליהם נאמר שהיו קשים להם כספחת), הם היו המסיתים והמדיחים של העם, והם שגרמו לו לחטוא ולקַטר.

אולם מעבר לכך, הפרשה מלמדת שיעור יסודי בפסיכולוגיה. בפרשת וארא ראינו שה' מבטיח לגאול את ישראל ולהוציאם מתחת סִבְלוֹת מצריים. הצבענו על הלשון המיוחדת, המשַקפת דומני לא רק את הסבל, אלא לא פחות את הסבלנות והסובלנות שפיתחו כלפי הסבל במצריים כמנגנון הגנה. אִם הם לא יכלו להילחם בעבדוּת, הם הסתגלו אליה ואף התאהבו בה. כך העבדוּת הפכה ל'ידידותית' ופחות מציקה. הלם השבי, שישראל היו נתונים בו, היה תוצאה בלתי נמנעת של העבדוּת הממושכת במצריים. תסמונת זו היא שהולידה את המנטליות הגלותית, שעליה מצביעים חכמינו: "יותר משקשה להוציא את ישראל מן הגלות, קשה להוציא את הגלות מתוך ישראל" האפקט הפסיכולוגי הזה ליווה את עמֵנו שנים רבות אחרי יציאת מצריים, לאורך כל הגלויות, ובעצם עד היום הזה.

עם זאת, הכתוב מציין "ושם ניסהו" הניסיונות של האדם, כפי שמבואר בתורת החסידות, רק מחשלים אותו ומרוממים את התנהגותו על נס. הכשלונות הרוחניים הם מנוף להצלחה ולקידום אישי. מהשלילה, בחינת יש מאין, הוא לומד איך להסתייג ממנה ולהעריך את הטוב.

למה לגמל יש דבשת?

זה עתה חגגנו את מעמד הר סיני הנקרא חג 'מתן תורה'. ומדוע לא חג 'קבלת התורה', כפי שהיינו מבינים, שהרי ישראל במעמד מקודש זה קיבלו את התורה? יתכן שהדבר מצביע על עצם הקיום האקטיבי של המצווה. בעבודה הרוחנית נדרשת פעולה ממשית בעשיית המצווה, ההשקעה והנתינה העצמית במצווה היא המחברת את האדם אל נשמתו ואל בוראו, ומעניקה לו הרגשה של סיפוק. האדם הוא יצור פונקציונלי, השואף למימוש עצמי לא רק ברמה הפיסית אלא גם ברמה הרוחנית.

פעם אחת , מספרת האגדה העממית, שאל הגמל את אימו לפשר הדַּבֶּשֶׁת. הדבשת, אמרה לו אימו, היא כדי לאגור מים במדבר הלוהט. 'ומדוע ריסי עינַי ארוכים?' – שאל הגמל. 'כדי להגן על עיניך מפני החולות', השיבה אימו. 'ומדוע כפות רגליי רחבות?' המשיך הגמל להקשות. 'כדי שלא תשקע בחולות המדבר'. 'אם כך' -שאל הגמל – 'מדוע אני בגן החיות ולא במדבר?' היצור החי מחפש משמעות פונקציונלית לחייו. ואם בעל החיים כך, על אחת כמה וכמה האדם, השואף לתת מעצמו בגוף, בנפש וברוח, ולהיות יצירתי ומועיל בכל הרבדים האלה במעשים לעצמו ולזולת. זהו סוד הסיפוק בחייו.

אולי גם בכך טמונה התשובה לשאלה, כיצד זה חטאו ישראל במדבר, לאחר שחזו במו עיניהם בניסים היסטוריים, החל ממכות מצריים, דרך קריעת ים סוף, ועד מתן תורה במעמד הר סיני? בני ישראל היו צופים פסיביים בחזיונות שמיים אדירים. אך הם לא נקפו אצבע פעילה משלהם. הם לא היו שותפים פעילים במחזות אדירים אלה, לא מבחינה פיסית ולא מבחינה רוחנית.

גם במדבר כפי שראינו הם קיבלו הכל מן המוכן על מגש הכסף. המן, לחם מן השמיים. ענני הכבוד כיבסו וגיהצו את בגדיהם והטיסו אותם לירושלים. "שמלתך לא בלתה מעליך, ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה".

גם מפרשת מרים, אנו לומדים מספר לקחים חשובים, על מרים, על משה רבנו וגם על העם. מרים ביקרה את אחיה משה על פרישתו מאשתו צפורה בשל קדושתו. יש לזכור כי זו אותה מרים המיילדת, למרות גזירת פרעה להמית את הבנים, ואשר בזכותה נולד משה, לאחר שאביה ביקש להתגרש מאשתו בעקבות הגזירה. וגם הפעם דאגה לצפורה, ולא התכוונה לדבר לשון הרע על משה. ובכל זאת, במדרגת צדיקותה הגבוהה הדבר נחשב לה לחטא, והיא נענשה בצרעת ופרשה שבעת ימים מן המחנה לשם טיהורה המלא..

משה רבנו זוכה מה' לסופרלטיבים. הקב"ה מעיד עליו "והאיש משה עניו מאוד". התואר המופלג 'מאוד' הוא נדיר במקרא. הוא מופיע בנושא השבת, שהכתוב מעיד "וירא אלקים והנה טוב מאוד". גם בנושא קדושת החיים נֶאמר "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" וכן לגבי הענווה של משה.

משה מתפלל לרפואת אחותו במילים קצרות: 'א-ל נא רְפא נא לה', ומלמד אותנו כי בשעת צרה התפילה צריכה להיות ממוקדת מטרה. גם העם מתגלה כאן בשעתו היפה, בהכרת הטובה למרים. העם המתין לה במסעו שבעת ימים עד שחזרה למחנה לאחר טיהורה מהצרעת, כהכרת תודה על הבאר שנבע במדבר בזכותה ונקרא על שמה 'בארה של מרים'. העם הכיר לה גם טובה על שהשגיחה על משה ביְאור. כמה יפה לחתום את הפרשה במידה אצילה זו.

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן