בראיון לתרבוש מספרת שושנה צדיקוב ניצולת שואה ומחברת הספר "תשמרי על סבינה, אמא אמרה" על בית הוריה בפולין:"הקפידו על קלה כחמורה". על שמירת הדת בשואה:"היו איתנו בן של שוחט ונכד של רב שידעו מתי חג לפי הכוכבים" ועל הספר שכתבה:"סוג של אנדרטה".
רונית צדיקוב 15/04/2015
שושנה צדיקוב, כבר משמו של ספרך, "תשמרי על סבינה, אמא אמרה" אפשר ללמוד על החשיבות של כיבוד אב ואם בעיניך ועל משמעות המשפחה. דרכך, כפי שעולה מסיפור חייך, היתה קשה כשאול, ונראה כי את היכולת להתמודד שאבת מן הבית בו גדלת. ספרי לנו על הבית הזה.
שושנה: בית הורי, פרל וזבולון שווער מסטופניצה שבמרכז פולין, היה בית של בעלי אמונה, שדקדקו במצוות והקפידו על שמירתן, קלה כחמורה. אבי, שהיה בוגר ישיבת לובלין ובעל היתר לכהן כרב, אמנם ניהל יחד עם בני המשפחה חנות בדים משגשגת, אך הרבה לעסוק בתורה, להגות בה ולהתפלפל על משניותיה עם חבריו. אמי פרל לבית הרשקוביץ', נאמנה בכל רמ"ח אבריה, היתה עזר כנגדו בכל, עבדה בחנות, ניהלה בית יהודי למופת, עסקה בגמ"חים, ארגנה הכנסות כלה ותרמה לקהילה. הייתי ילדה שובבה, השלישית מבין ארבע בנות עטופות מכל הצדדים באהבה רבה. אחיותי ואני זכינו לחינוך הטוב ביותר. הורי החשיבו מאוד את הצד הרוחני ולכן, במקביל ללימודים הכלליים בבית הספר הפולני, שלחו אותנו ל"יבנה", בית ספר עברי, שבו למדתי עברית, תנ"ך, גיאוגרפיה של ארץ ישראל וכל מיני פירושים של קוהלת, תהילים, שיר השירים – הכל לפי בית הלל ובית שמאי ורש"י ורמב"ם. גיליתי עניין רב בכל המסתורין הזה והייתי תלמידה מצטיינת. עבורי היה זה עולם ומלואו. לצד הגישה המאוד דתית, שררה בבית אוירה ציונית. ידענו שפולין אינה המולדת שלנו ושיהודים מקומם בארץ אבותינו, ארץ ישראל. ואכן, כשהגיעו שתי אחיותי הבוגרות לבגרות, עזבו את פולין ועלו לישראל. אני כבר לא הספקתי. על ערש מותו אבי הרביץ בי תורה ואמונה בקב"ה ובכוח שהאמונה מעניקה. מאוחר יותר, בשנות הרוע, בשעות הקשות, חזרתי ושיננתי את השיחות בינינו ושאבתי מהן את תעצומות הנפש שאפשרו לי לשרוד. הייתי ילדה מאושרת. חשתי גאווה להשתייך לביתי ומשפחתי. עד היום אני זוכרת את הורי באהבה גדולה.
חלק נכבד מן הסיפור, המתאר את תלאותיכן, שלך ושל אחותך הצעירה סבינה, פורש בפנינו את זוועות החיים במחנה העבודה/השמדה סקרז'יסקו קמיינה. ואי אפשר להבין כיצד אתן, שתי נערות צעירות מבית מפנק, שרדתן.
שושנה: כשאני מנסה להבין את עומק השחור של הפלנטה הזאת, אני רואה גבורה עילאית ששרדנו. נכון, עולמנו חרב. אחרי שנות הילדות המאושרות הגיעו שנים של השפלה, רעב, זוהמה, עבודת פרך וצל מוות מסביבנו. מלחמה עיקשת יום יום. ודווקא אז התגבר רעיון קדושת החיים. להמשיך להיאבק! לדעת שעצם הקיום הוא הניצחון. על אף קשיי הסבל הרבים, ידענו לשמור על צלם אנוש, לכבד איש את רעהו. לא פעם להתחלק עם ביס אחרון של לחם. היינו אחים לצרה. אף על פי שהאפר כיסה לנו את השמים, הדגשנו לא פעם את השבת והחג בתפילה, בזמירות ובשירה. ואיך ידענו מתי חג? ידענו. היו בינינו שני בחורים, בן של שוחט ונכד של רב והם ידעו לפי הכוכבים. הרי בזה נאחזנו. בשורשים היהודיים ובאמונה. היו רגעים שנראים היום כמו מחזה אבסטרקטי. חמש מאות איש צפופים על דרגשי העץ, רעבים, סחוטים אחרי עוד יום עבודה קשה, שרים. שירים ששרנו בבית, שירי געגוע למשפחה, לארץ ישראל ולירושלים. חיפשנו פדות לנפש. קצת הווי חיים יהודיים. אבי צדק. האמונה נתנה כוח, ובזכותה יכולנו לעמוד בגבורה ולדבוק בקדושת החיים בשעה שהתעללו בנו. לא להיכנע לכאב, להשפלה, לאי הוודאות, לאכזריות חיות האדם שנגשו בנו. התנגדות הייתה בלתי אפשרית. על כל שגיאה הכי קטנה, הענשה קולקטיבית. ומסביב הגדר החשמלית ובגאווה גדולה אני מציינת, שאף אחד לא בחר לגעת בה ולסיים את סבלו. הרבה שיחות בינינו ותקווה גדולה שנעבור את הגיהינום הזה. רצינו לחיות. על אף על הסבל האכזרי הזה, רצינו לחיות. האמונה באל חיזקה אותנו וידענו שלא לעולם נהיה הפקר. ברגעים הקשים ביותר משם בא הכוח. מן האמונה השורשית והאמיתית באל הרחמן.
מה הם יסודותיה של אותה "צידה רוחנית" שהעניק לך אביך?
שושנה: בששת השבועות בהן שכב על ערש דווי לאחר שהוכה באכזריות על ידי הגרמנים, לימד אותי אבי את כל התורה והותיר בידי צוואה רוחנית מפורשת. הלכות, דרך ארץ ותפיסת עולם. לאורך השנים, אני זוכרת אותו חוזר על הפתגם "היה יהודי בביתך ואדם וצאתך", אך באותם שישה שבועות הוא שקד בעיקר על החדרת האמונה ולימד אותי שאין לפקפק בקיומו של האל. אם השמש אינה נראית, האם יש ספק אם היא קיימת? בוודאי שלא! כך גם האלוקים. גם אם לא תמיד עוזר לנו, כמו השמש שלא תמיד מאירה לנו, הרי שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והשם מצילנו מידם. "רייזלה זכרי", הוא חזר ואמר, "אפשר להרוג בן אדם, אבל אי אפשר למחוק אותו." לי היה ברור שיש אלוהים בשמים והוא יעזור. הכוח הזה החזיק אותי. מי שקיבל זאת באמונה שלמה, היה לו חוסן נפשי. והיה צריך חוסן נפשי גדול כדי לשרוד. בי היתה האמונה שלא יכול להיות שדבר כזה יימשך בלי התערבות מלמעלה. השם בשמיים לא יעזוב אותנו. יבוא יום ואנחנו עוד ננצח, וכל שונאינו ייבושו. יום יום חיכינו לישועה. המלחמה נמשכה ואנחנו, אני יודעת, הלוחמים החזקים ביותר בהיסטוריה שהכרתי! לא יכלו לנו. את רוחנו לא שברו!!!
מה עלה בגורלה של אחותך הצעירה סבינה?
שושנה: סבינה נישאה לניצול שואה ויחד הקימו משפחה. מצבה הבריאותי היה רופף, והרופאים אסרו עליה ללדת, אך היא בחרה להביא לעולם את אבי, בנה היחיד. חייה היו יפים ומלאי עניין, עד שנפטרה באופן פתאומי בגיל 41. שנה וחצי אחריה נפטר גם בעלה. אבי, בנם, היה אז בן 13 וחצי ואני הייתי לו לאם. מילותיה האחרונות של אמי, "שמרי על אחותך", הצוואה הזו עברה אל בנה. נכדותיה של סבינה, קוראות לי סבתא.
עם תום המלחמה, נישאת לאברהם, בעצמו ניצול שואה. האם את ובעלך סיפרתם לילדיכם על קורותיכם באותה תקופה?
שושנה: עד משפט אייכמן לא דיברנו כלל. היינו מוקצים במידה מסויימת. הסתכלו בנו בהתנשאות. אנחנו היינו אלה שהלכו "כצאן לטבח". רצינו להידמות לצברים. לשכוח ולהשכיח. את הזוועות שמרנו בבטן. רק אחרי שגדעון האוזנר פתח ואמר, לצדי ניצבים פה היום שישה מיליון שופטים…., רק אז נפרץ הסכר. פתאום התחילו להבין את גודל הזוועה, ואנחנו הרגשנו שאנו יכולים לדבר. כשילדי בגרו סיפרתי להם על המשפחה שאבדה לי, על המסורת, על הבית היהודי שנחרב, על ההישרדות שלי ושל אחותי ועל חלום שהתגשם כאן בארץ ישראל.
ובכל זאת, חיכית עשרות שנים עד שהעלית את הסיפור כולו על הכתב.
שושנה: שנים רבות יראתי להתקרב לאמת האיומה והנוראה שהיתה מנת חלקי תחת שלטונם האכזרי של הקלגסים הנאצים. זיכרונות העבר היו קשים. נשארתי עם אין סוף שאלות בלי מענה. איך אפשר היה להבין את הטירוף, את השנאה האכזרית הזאת? ואם בעצמי לא יכולתי להבין, איך אוכל להסביר? הרי אפילו פרועי הדמיון לא יכלו להעלות על דעתם שיטה של מוות מתועש בסרט נע. הרבה שנים לחמתי עם עצמי. מחד, בתוך תוכי שמעתי את קולם של אלה שנשארו שם: ספרי. הבטחת שלא תשכחי אותנו. מאידך, צריך היה להיבנות מחדש. גם המלחמה שאחרי המלחמה תבעה יכולת הישרדות. מלחמת הקיום היום יומית היתה קשה. והאווירה, כמו שכבר אמרתי קודם, אמרו לנו, תשכחו מה שהיה. בישראל חיים את ההווה. ומתחת לפני השטח היו גם שהאשימו אותנו, השורדים. איך נשארנו בחיים? על חשבון מי? הצברים לא הבינו אותנו ואת מה שעבר עלינו ואפילו כינו אותנו בכינוי "קצטנר" (הערה: קצטניק – כינוי למי שנמצא במחנה ריכוז. מקור השם בראשי התיבות KZ למילה הגרמנית Konzentrationslager – מחנה ריכוז). אנחנו מאוד רצינו להפוך לישראלים ולא להיראות גלותיים יוצאי המחנות ולכן שתקנו. אבל זו היתה שתיקה צורמת, שתיקה זועקת, שתיקה של לית-ברירה. לאחר שהתאלמנתי מבעלי אברהם ז"ל, החלטתי לעבור לדיור מוגן ב"אחוזת בית" ברעננה. וכאן, מול הפסטורליות של 'פארק רעננה' הנראה מהמרפסת הצפונית של ביתי החדש, הדברים צפו ועלו. פתאום הפרטיות הזאת. אני שוב לבד. לילה לילה בחלומי חזרתי לשם. הרהרתי. זה הזמן לכתוב ספר. להביע במילים, עד כמה שאפשר, את ההתרחשויות באותה "הפלנטה האחרת" שחוויתי במשך שנות המלחמה. וכתבתי. זכר השואה חייב אותי לכתוב ולהסביר. זה לא היה קל לחזור ולעסוק בזיכרונות. המראות חזרו, והתחושות. לפעמים נדמה היה ששוב אני שם, חווה את הזוועה. אבל הצו הפנימי הרגשי ציוה עלי: שבי וכתבי… וכך עשיתי. הכתיבה, בעיני, היא סוג של אנדרטה. מעין מצבה לנספים. לגבורתם. רציתי להדגיש את הנחישות ללחום כדי להישאר בחיים, ללחום את מלחמת ההישרדות. רציתי לספר על אלה שנשארו שם מבלי שהותירו אחריהם סימן שחיו אי פעם על פני האדמה. רציתי לספר על החיים שהיו לנו. על הורי, משפחתי, רחובות שלמים שחרבו על אנשים, נשים וטף. רציתי לספר כל עוד נשמתי בי.
מה המסר שחשוב לך להעביר?
שושנה: לדבוק באמונה. לשאוב ממנה כוח. גם היום, נוכח הקשיים שאנו חווים, צריך להאמין. השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום. "תשמרי על סבינה, אמא אמרה", כתבה שושנה צדיקוב, ערכה סמדר בת אדם, תחקיר רונית צדיקוב, ההוצאה לאור של משרד הביטחון בשיתוף יד ושם.
