דבר תורה לפרשת ויקרא

0
106

בפרשתנו מתגלה הקשר בין הדיבור, הקרבת הקרבנות והקרבה אל ה'. באפשרותו של כל יהודי, לפי כוחו, לשמוע את הדיבור הא-לוקי ויש גם ראיה שבאמצעותה מתקרבים אל ה'.

יעקב סופר 13/03/2008

"משל לשר גדול שהיה לו בעירו איש אחד שהיה חביב ונכבד מאוד בעיניו, והיה יודע לדבר עם השר בכל הלשונות שהיה השר מדבר בהם. פעם אחת בא השר אל העיר והלכו כל תושבי העיר לקראתו ובתוכם היה האיש הזה. וישא השר את עיניו וירא את האיש הזה וידבר איתו. אבל דיבר איתו בלשון אנשי המדינה. ויתפלא האיש עד מאוד, מדוע לא דיבר עמו בשפה נכרית, ארמית צרפתית וכדו'? הלא השר יודע גם לשונות זרות?! ויאמר אליו השר הלא תדע כי בזה גיליתי היום הפלגת אהבתי אותך. כי אם בחרתי על דל שפתי שפה אחרת לדבר איתך, לא היה נודע אל ההמון רוב אהבתי אותך. כי מה שאני מדבר עימך ולא עימהם, כי ידעתי כי הם אינם מבינים שפה זרה. אמנם עתה אשר פתחתי פי בלשון המדינה ועכ"ז איני מדבר כי-אם עימך, ידעו כולם כי דברתי רק עימך, מאשר יקרתָ בעיני ונכבדת מכל ההמון". (משלי יעקב להמגיד מדובנא, סימן קמ"ח)

בפסוקים הפותחים את פרשתנו, ישנם שלשה פעלים שונים המראים על צורה של דיבור (ויקרא, דבר, ואמרת): "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם". המגיד מדובנא, נדרש להסביר כוונת לשונות שונות אלו, והמשל שהביא ממחיש בצורה יפה מאוד את כוונתן. ראינו כי לאחר שחטאו בני ישראל בעגל, בבוא משה לכפר בעד חטאתם הוא מבקש מה' לדעת את מידותיו. הקב"ה מסכים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל ה'". נבואת משה רבינו, שונה בייחוד משאר הנביאים: הקב"ה מדבר עימו פה אל פה, ובתמונה ולא בחידות. ואילו כעת, על מנת שהעם יאמין במנהיגותו של משה, מדבר הקב"ה עם משה בשפה שהעם מבין, אך הוא פונה רק למשה. זאת על מנת "בעבור ישמע העם… וגם בך יאמינו לעולם". (אגב, מעניין שגם בפסוק זה ישנן שלוש לשונות של דיבור: ויאמר, בדברי, ויגד, אולם ברצוני להתמקד בפסוק מפרשתנו).

בהמשך דבריו, מסביר המגיד מדובנא, על פי מדרש רבה (שמות ה') שם נדרש הפסוק "קול ה' בכח" ללמד שהקב"ה נגלה לכל אחד ואחד לפי כוחו, כלומר לפי מדרגתו ומסוגלותו לקלוט "חזון נבואי" של שיחה עם ה'. יתכן כי על פי הסברו זה ניתן להבין את ההבדלים בין הלשונות שהזכרנו. עם ההבדלים או בלעדיהם, רואים שלדיבור ישנו כח ממשי. באמצעות הדיבור ברא הקב"ה את העולם. "ויאמר א-לוקים יהי… ויקרא א-לוקים…". מנגד, לדיבור יש גם כח להרוס, חלילה, ופרשת מצורע מתייחסת לכך סביב העיסוק בנגע הצרעת שבא על עוון לשון הרע.

זאת ועוד, מעניין לראות שפרט לפרשתנו בה התורה מתארת שהקב"ה משתמש בלשון "ויקרא" בדברו עם משה, בלשון זו הקב"ה משתמש לדיבור רק עם אדם הראשון, כאשר שאל אותו "איכה". (אמנם אצל אברהם בעת עקדת יצחק קורא אליו מלאך ה' מן השמים "אל תשלח ידך אל הנער", וכך אצל הגר שפחת אברהם: ה' שומע את קול בנה הבוכה אולם מלאך ה' הוא הקורא אל הגר מן השמים). מעבר לכך, בדיבור בין ה' למשה קיימת לשון זו, כבר בהתגלות הראשונה של ה' אליו מתוך הסנה, שלוש פעמים נוספות בהיותו על הר סיני ופעם נוספת כאן בפרשתנו.

אולם כעת, בבואנו לעסוק בקרבנות הקב"ה מדבר אל משה באופן שכל ישראל מבינים, כל אחד לפי מדרגתו שומע ומבין את דברי ה' וחש בקרבתו. בשני הפסוקים הראשונים בפרשה השורש ק.ר.ב, חוזר על עצמו שבע פעמים. הקרבן, מלשון קירבה, מקרב את האדם אל א-לוקים.

המצווה לעלות ולהקריב קרבנות בבית המקדש, היא למעשה עלייה "לראות את פני ה'". כלומר שבנוסף לדיבור הא-לוקי שיש באפשרותו של כל אדם לשמוע, הרי שיש גם ראיה שבאמצעותה האדם מתקרב אל ה'. על מנת להיות בקרבה לה', האדם לא צריך להיות במעמד כלשהו או בדרגה מסויימת. כל אדם שעולה להקריב קרבן רואה את פני ה'. הוא יכול גם לחוש את הקרבה שיש לקב"ה בעת הקרבת הקרבן על ידי האווירה המיוחדת שבמקדש, עשיית כל הפעולות המיוחדות שיש בהקרבת הקרבן וכמובן על ידי ראיית המקדש עצמו.

כמו-כן, מסוגי הקרבנות השונים רואים שניתן להשיג את הקרבה המיוחלת לה' בקלות יחסית: החומרים מהם ניתן להקריב קרבן הם פריטים שכיחים וזמינים, ולא חומרי מותרות. גם הכמויות הנדרשות הן מצומצמות, ובחלק מן הקרבנות קיימת אף האפשרות לכל אדם לתת כפי יכולתו. חלק הקרבנות העולה על המזבח הוא קטן, ומורכב בעיקר מן הדם והחלב, שאינם מותרים למאכל אדם. בקרבן העולה, המבטא את הנתינה לא-ל מלב שלם, הקרבן אמנם עולה כולו על המזבח, אך העני יכול להסתפק בתור או בבן-יונה. בנוסף אין הגבלה על כל אדם (מלבד הצורך להיות בטהרה) לבוא לפני הקב"ה ולהקריב לפניו.

ואכן בהמשך בפרשתנו נאמר: " וְנֶפֶשׁ כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' – סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ. וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה." (פרק ב', פס' א') ועל כך מסביר מדרש תנחומא (ויקרא ה'): "לא נאמר 'נפש' בכל הקרבנות אלא במנחת עני; אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". במנחה שמגיש אדם עני, בעישרון הסולת, גם בה מתבטאת הקירבה שמשיג מביא הקרבן אל הקב"ה, עד שהקב"ה רואה בכך כאילו הקריב אותו אדם את נפשו.

פרשנים שונים שואלים מדוע בציווי הקרבנות נאמר "אדם כי יקריב" ולא נאמר איש כי יקריב. רש"י מסביר בפרושו על המקום "אדם – למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל". אלא שבנוסף לעניין הגזל ישנו כאן עניין נוסף המתקשר אל מה שהסברנו עד כה:ראינו שמטרת הקרבן היא לבטא במציאות את קרבת האדם לה', אך זהו עדיין אמצעי. הקירבה הגדולה ביותר שמתוארת בין אדם לקב"ה היא קרבתו של אדם הראשון בגן עדן. קרבה זו היתה ללא אמצעי: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱ-לֹקִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". ואף לאחר שהאדם חטא, עדיין קרא אליו הקב"ה איכה. כפי שראינו בלשון זו משתמשת התורה לתאר גם את הקשר הבלתי אמצעי של הקב"ה עם משה. אם כן, בולט כאן הקשר שיש בין הדיבור, הקרבת הקרבנות. והקירבה אל ה'.

זו סיבה נוספת לכך שהתורה השתמשה בציווי הקרבנות בלשון "אדם כי יקריב". "אתם אדם" -אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם (יבמות ס"א,ע"א). כלומר הקרבה שניתן להשיג לקב"ה היא רק עבור עם ישראל שקרויים אדם. ישראל יכולים להגיע לקרבת א-לוקים, בשאיפה להשיג את הקירבה האמיתית שלה זכה אדם הראשון בגן עדן.

כיום שאין לנו היכולת להקריב קרבנות, אנו מביעים לפני ריבונו של עולם את שיח שפתותינו. ויהי רצון שתשוב העבודה, עבודת הקודש במקדש כבראשונה, אמן.

שבת שלום!

לע"נ א"מ ר' יצחק אייזיק ב"ר יעקב דב סופר ז"ל

שיתוף

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן