דבר תורה לשביעי של פסח

0
84

יעקב סופר 24/04/2008

הגמרא במסכת ברכות (נ"ח, ע"א) מביאה את דברי רבי עקיבא הדורש את הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" (דברי הימים א', כ"ט, י"א) על התהליך שמגאולת מצרים ועד בניין בית המקדש: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות, והתפארת – זו מתן תורה, והנצח – זו ירושלים, וההוד – זו בית המקדש". דמותו האופטימית של רבי עקיבא המוכרת לנו מראייתו את החורבן – את השועל היוצא ממקום המקדש, ביחד עם הגאולה העתידה, דמותו זו, רואה כבר בגאולת מצרים את התכלית והיעד בבניין בית המקדש. ובאמת, הרמב"ם מביא להלכה (זמנים, הל' חמץ ומצה, ח' ה') שנוסח הברכה שאמרנו בזמן אמירת ההגדה "על גאולתנו ועל פדות נפשנו", היא כדעת רבי עקיבא שיש לכלול בה את המילים "כן ה' א-לוקינו וא-לוקי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו". כן, רבי עקיבא האופטימי מוכן להודות כבר כעת על הטובה העתידה – ברגלים ובמועדים אחרים הבאים לקראתנו לשלום.

אולם אם נדייק בדברי רבי עקיבא "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף", נראה שלמעשה הביטוי "קריעת ים סוף" לא מוזכר כלל בתורה. ישנם ביטויים אחרים בהן התורה משתמשת כדי לתאר את הנס האדיר הזה, ובהם: חרבה, ייבוש (הובשה), בקיעה והצפה. למעשה, נראה שרבי עקיבא ורבי אליעזר בן הורקנוס הם הראשונים להשתמש בביטוי "קריעה" לגבי הנס שנתרחש לאבותינו על הים. בהקשר זה אנו מכירים את הביטוי "קריעה" גם מהפיוט "כמה מעלות טובות למקום עלינו" שאומרים בהגדה: "אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים – דיינו / אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה – דיינו…". מעניין לשים לב ש"השיא" והסיום של הפיוט הוא בכניסה לארץ ובניין בית המקדש, בדומה לדברי רבי עקיבא בדרשה על הפסוק "לך ה' הגדולה", שהבאנו לעיל.

הביטוי "קריעת ים סוף" מופיע פעם נוספת בפירוש הסיפרי על הפסוק שחותם את התורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י"ב) כך: "ולכל היד החזקה – זו מכת בכורות, ולכל המורא הגדול – זו קריעת ים סוף". אולם בשונה ממה שראינו בגמ' לעיל: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף", בפירוש הסיפרי כאן, מוסב עניין קריעת ים סוף על משה רבנו.

ישנה גמרא במסכת סוטה (י"א, ע"א) שעל פיה ניתן להביא הסבר מעניין על כך. הגמרא מתארת את מערכת השיקולים של המצרים כאשר ביקשו להתחכם לבני ישראל, ולמעשה לקב"ה. וכך אומרת הגמ': "הבה נתחכמה לו. 'להם' מבעי ליה? [הגמ' שואלת: הרי הפסוק היה צריך להיות הבה נתחכמה להם – לבני ישראל, למה כתוב "לו"?] אמר ר' חייא בר' חנינא: בואו נתחכם למושיעם של ישראל. במה נדונם? נדונם באש? כתיב: 'כי הנה באש יבוא'. בחרב? כתיב: 'ובחרבו כל בשר', אלא בואו נדונם במים. שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם שנאמר 'כי מי נח זאת לי'. והן [המצרים] אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא. אי נמי [הסבר נוסף:] הוא, אינו מביא. אבל הם באים ונופלים בתוכו. וכן הוא אומר 'ומצרים נסים לקראתו'.". כלומר כאשר המצרים ביקשו "להתחכם" לבני ישראל, הם ניסו לעשות זאת על ידי פגיעה במושיעם של ישראל, בקב"ה. המצרים ידעו שכל פגיעה בבני ישראל תביא תגובה א-לוקית. הם פחדו מכוחו של הא-ל ולכן הצעות כמו לכלותם באש או בחרב, עלו ונפסלו. אולם למצרים היתה טעות באשר לכוחו של הא-ל. טעות זו נבעה ככל הנראה מהתפיסה האלילית שלפיה לכל אליל ישנו תחום מוגדר הנתון לשליטתו. המצרים האמינו שהא-ל הגביל את כוחו במים, לאחר המבול שהביא בימי נח. הם סרבו להכיר ב"אצבע אלוקים", כמו שאמר פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו". אבל הקב"ה, א-לוקי הא-לוקים ואדוני האדונים, מביא את אותותיו ומופתיו בכל דרך שנראית לו לנכון.

ובאמת לכל אורך הדרך, במשך כל המכות לא היה נראה כאילו המצרים הולכים לטבוע בים. בניגוד למכות מצרים, או ליתר דיוק להתרעה שנתן משה על פי ה' בטרם באו המכות, הרי שקריעת הים היא "הפתעה" גמורה. זאת ועוד, קריעת הים לא מוזכרת כלל בתכנית של יציאת מצרים, לא כשזו נאמרה לאברהם בברית בין הבתרים ולא כשנשלח משה להוציא את בני ישראל. נראה שבמידה רבה הקב"ה הניח למצרים להישאר בתפיסתם המוטעית לכל אורך הדרך, לפיה המכות הן רק האמצעי כביכול, לשחרר את בני ישראל מהעבדות ולשלחם ממצרים. אך ה"עונש" ממנו חששו המצרים כל-כך, לא בא. נראה לכאורה, שהדרך שבה ביקשו המצרים "להתחכם" לבני ישראל הצליחה להם. אולם בצאת בני ישראל בחיפזון ממצרים, בעמדם על שפת הים, והנה מצרים נוסע לקראתם, ציווה הקב"ה את משה "נטה את ידך על הים ובקעהו" (שמות י"ד, ט"ז). אז מתרחש על פי ה', ביד משה, הנס האדיר של קריעת ים סוף. בני ישראל עוברים ביבשה בתוך הים והמים מגנים עליהם כחומה מימין ומשמאל (ואגב, גם צורת הכתיבה של שירת הים בספר התורה – צורה של 'אריח ע"ג לבנה' מזכירה במקצת חומה מימין ומשמאל) אבל מצרים נסים לקראתו וטובעים בו. ממש כפי שהסביר המדרש שהבאנו: "והן [המצרים] אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא. אי נמי [הסבר נוסף:] הוא, אינו מביא. אבל הם באים ונופלים בתוכו". בכך אכן רואים את גדולתו של הקב"ה, באמצעות המורא הגדול שעשה משה לעיני כל ישראל. כפי שהסברנו: על פי ה', ביד משה.

ראינו את הדברים "דרך עיניהם של המצרים" אך ניתן להתבונן בדברים הללו מזווית נוספת, "דרך עיניהם של בני ישראל". ונתחיל דווקא בסוף, ברגע שבו פוצחים ישראל בשירת הים: "ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אותו תרגיל שבו הסב הקב"ה את עם ישראל בהנהגתו של משה אחורה, דרך ים סוף, מהווה עיקר באמונת עם ישראל. עיקר שאנו חוזרים עליו בכל יום. וכעת נחזור מעט אחורה ונתבונן בפסוקים: "ויהי בשלח פרעה את העם… פן ינחם העם… ויסב א-לקים את העם… וחמשים עלו בני ישראל…". (שמות פרק י"ג) פירוש הכלי יקר מסביר על כך, שכאן בדיוק חל המעבר מ"עם", עם סתם, עם של עבדים לעם שהוא עם ה', "בני ישראל". ממשיך הכלי יקר ומסביר שבהיות העם במצרים נאמר "ויאמן העם" (שמות ד', ל"א), אולם, כעת בראותם את הים נבקע לפניהם, הם עוברים והמצרים טובעים, נאמר "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, ל"א), ומייד הפסוק הסמוך לו (הפותח את פרק ט"ו) "אז ישיר משה ובני ישראל". ניתן לומר שכאשר היו במצרים, הייתה בעם אמונה שנבעה מתוך מצוקתם, מתוך הציפייה לישועה. אולם כעת, בקריעת ים סוף, נשתרשה האמונה הזו כדבר מוצק, מוחלט וברור. והאופן שבו הדבר נעשה מתואר במדרש רבה (שמות כ"א, ט') על הפסוק "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד, כ"ב). אומר המדרש: אם בים למה ביבשה, ואם ביבשה למה בתוך הים? אלא מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן ואחר כך נעשה להם יבשה" כלומר, בקריעת ים סוף, בני ישראל הראו אמונה קבועה ומוחלטת בקב"ה. במסירות הנפש, כפשוטו, להיכנס למים שהגיעו עד חוטמם, הם העלו את אמונתם מ"ויאמן העם" ל"ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

בזכות כח האמונה, נזכה שיתקיימו בנו דבריו של רבי עקיבא בברכת הגאולה שאמרנו בליל הסדר: כן ה' א-לוקינו וא-לוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

לע"נ א"מ ר' יצחק אייזיק ב"ר יעקב דב סופר ז"ל

שיתוף

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן