חרות ותורה בשנת השישים למדינה

הרב שינוולד.עניין דתי ולא לאומי

דווקא בליל הסדר הגר בכפיפות עם חגיגות ה-60 למדינת ישראל, יש לזכור כי סלע חרותנו נטוע בעולם המסורת היהודית.

הרב אליעזר שינוולד 13/04/2008

בימים אלו, אנו עוסקים בהכנות לקראת חג הפסח, חג החרות. במקומות שונים בארץ, יש מי שעוסק גם בהכנות ליום העצמאות השישים למדינת ישראל.

למי שהיה משועבד במצרים, לעיתים היה נדמה שלעולם זה לא יגמר. ולמי שחווה את הגלות והשואה הנוראה, היתה הקמת המדינה לחלום שהתגשם. היו רבים שראו בהקמת המדינה אפיזודה חולפת, ניבאו לה שלא תחזיק מעמד. והנה היא מציינת שישים לקיומה.

- פרסומת -

על אף חסרונותיה הלא מעטים ומחדלים רבים, המדינה קיימת משגשגת ותופסת מקום בין המדינות המודרניות הוותיקות ממנה בהרבה – וכל זה בסך הכל לאחר שישים שנות קיום.

מדוע הזכרנו את שני האירועים, את פסח ויום העצמאות השישים, בכפיפה אחת.

משום שבחג הפסח, אנו מציינים את המאורע המכונן שבו זכינו לחרות לאומית. מאורע זה עיצב את המשמעות הייחודית של העצמאות שלנו מאז ולתמיד. החרות היא מאבני היסוד של הקיום הלאומי בכל עם, וכך גם בעם ישראל. אולם, דווקא משום כך בשנה מיוחדת זו יש להדגיש את השוני: לעם ישראל אין חרות אותנטית ללא תורה וללא השורשים העמוקים הנטועים בעולמה של המסורת היהודית. שרשי הקיום הלאומי שלנו יונקים ממעיינות התורה האמונה והמסורת.

בליל הסדר, אנו מזכירים את הקשר המיוחד הזה: "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא". אנו מודים לקב"ה נותן התורה שהבדילנו מכל לשון ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. ואף מוסיפים בשבח ובהודיה לקב"ה: "עַל אַחַת, כַּמָה וכַּמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ וכו'" ש"קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנַָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה".

מכאן, שיש קשר הדוק בין "זמן חרותנו" לבין "מתן תורה". חרותנו ותורתנו ירדו כרוכין מהשמים, ואין לנו חרות הראויה לשמה ללא תורה. בדרך זו מבאר ספר החינוך את מצוות ספירת העומר שכן הספירה קושרת בין פסח למתן תורה (ספר החינוך – מצוה שו): "ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".

ביציאת מצרים, השתחררנו מכבלי העבדות ויצאנו לחרות, אולם עדיין לא הפכנו לבני חורין משום שחרות אמיתית, אינה רק שלילת השליטה של אחרים ותרבותם עלינו, אלא הפיכתנו לבעלי תרבות עצמאית המתאימה לעצמותנו (ראה הרב קוק זצ"ל מאמרי ראי"ה עמ' 127): "ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו".

לכך זכינו רק במתן תורה, ואז הושלם תהליך יציאתנו מעבדות חרות. ומכאן ואילך שני הדברים קשורים זה לזה ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו' ב').

מאידך, גם תורה ללא חרות אינה יכולה להתקיים בשלימות. הגמרא מבארת (ברכות י"ז ע"א) ש"שעבוד מלכויות" הוא אחד משני דברים המונעים מאתנו לעשות את רצונו של הקב"ה, ורק החרות והעצמאות מאפשרת לנו לעבוד את ד' בהתאם לרצוננו. ועל כן, אין ראוי שעם ישראל יהיה משועבד בידי עמים אחרים ועצמאותו אינה רק עניין לאומי אלא עניין דתי. (ראה מהר"ל נצח ישראל פ"א).

בליל הסדר הבא, עלינו לטובה, בשנת השישים למדינת ישראל, נזכיר לעצמנו, את שאיפתנו לחרות עולם, שאיפה שתזכה להתמלא במידה שבה נחזק את הקשר לתורה ולשרשי הקיום הלאומיים שלנו.