שירתתי שלוש וחצי שנים בסיירת מטכ"ל ועוד 25 שנים כטייס קרב וכמפקד טייסות בחיל האוויר. אני מאמין בכל ליבי שנשים יכולות לשרת בתפקידים קרביים. פיקדתי על לוחמות צוות אוויר מעולות. הן לא נפלו מחבריהן הגברים במאומה. טסתי איתן ושלחתי אותן לבצע משימות מסוכנות מעבר לקווי האויב. הן עשו זאת ללא דופי.
אבל חיל האוויר אינו דומה לסיירת או לחי"ר.
לחוזק הפיזי ולכושר הגופני ישנה השפעה קטנה מאוד על יכולותיו של לוחם צוות אוויר. הקושי הגופני שעוברים פרחי הטיס בשנתם הראשונה בקורס נועד אך ורק כדי לחשל את אופיים ואת חוסנם המנטאלי (וכדי למיין את אלה שלא ניחנו בתכונות אלה). בכדי להשיג את המטרות האלה אפשר וצריך להקל את המעמסה הגופנית על נשים. שני שליש מהמרחק במסע וחצי מהמשקל יספיקו כדי להשיג את האפקט הרצוי. העובדה שלוחמות צוות אוויר נדרשו לעמוד במאמצים פיזיים נמוכים מאלה בהם עמדו חבריהם הגברים, לא פוגעת כמלוא הנימה ביכולת המבצעית שלהן.
בחי"ר זה אחרת.
כשמתאמנים בנשיאת 50 ק"ג על הגב זה לא כדי לחשל אותך מנטלית אלא בגלל שזה בדיוק מה שיקרה במציאות המבצעית. כשמתאמנים במשך שבועות ארוכים בניווטים של 40 ק"מ לילה אחרי לילה, זה לא בשביל לראות מה סף השבירה, אלא בגלל שזה מה שידרש לוחם לעשות בלילה חשוך אחד. וכשמתאמנים בסחיבת אלונקה בקצב לא אנושי, תוך טיפוס על הר גבוה ומלא טרסות, זה לא חלק מחיזוק החוסן הנפשי אלא חלק מההכנה למציאות שאתה עתיד לפגוש.
הלילות בהם שהיתי בארץ אויב היו מהלילות הקשים ביותר שחוויתי מבחינה גופנית.
לעיתים המבצעים של סיירת מטכ"ל מתנהלים בול ע"פ התכנון וברמת תעוזה של סרטי ג'יימס בונד. במבצעים שכאלה חלק מהלוחמים לא נדרשים להפגין יכולת גופנית חריגה. אבל כל לוחם ששרת בסיירת מטכ"ל יודע שלפחות 80% מהמסלול מוקדש להכין את הלוחמים למקרה שמשהו ישתבש. שהמבצע לא יצליח. שפתאום תמצא את עצמך כמעט לבד בארץ אויב, אולי אפילו עם חבר פצוע ותצטרך להגיע חזרה הביתה. הסיפור שבו פתחתי מציאותי לחלוטין בחייהם של חיילי יחידות מובחרות, ובשינויים קלים, גם בחייהם של כלל חיילי החי"ר.
לכן עמדתי היא כי יש מקום לנשים לוחמות בטיס, אך אין מקום לנשים ביחידות השדה המסתערות.
הניחו לצה"ל לקבוע את הקריטריונים לגיוס לוחמים באופן מבצעי בלבד.
תנו לצה"ל לנצח!