ערב הפסח לומד הרב אליעזר שינוולד מהמשבר הכלכלי העולמי לקחים אנושיים המעידים על חיי כולנו ומביא מספר פירושים על משמעותו של לחם העוני באופן אקטואלי.
הרב אליעזר שינוולד 05/04/2009
חג הפסח ממשמש ובא, אולם השתא, כנראה, יהיה זה פסח שונה מקודמיו.
בכל שנה, יש לענייני החג משמעות מיוחדת, "לפי הפשטות המתחדשים בכל יום". (רשב"ם בראשית לז ב). משמעות מיוחדת שממקדת אותנו בכל שנה בהיבטים מסוימים בסיפור יציאת מצרים, בפרשנות מיוחדת במהלך הקריאה בכל שנה מתוך הגדת הנצח עתיקת היומין, בהרמוניה ובאוקטבה מיוחדת שתהדהד בכל שנה בשירת הקטעים בהגדה, ואפילו אולי בטעם מיוחד שיש בכל שנה לאכילת המצה והמרור. מהי המשמעות המיוחדת שתהיה להם בשנה זו?
משבר כלכלי קשה פוקד את העולם, חדשים לבקרים אנו שומעים על גלי פיטורין, ועל אנשים מן השורה שברגע אחד התווספו למעגל האבטלה. משפחות נוספות יתקשו השנה להיערך כראוי לחג. מגביות ה"קמחא דפסחא" הקהילתיות יצטרכו השנה להתמודד עם הצטרפות משפחות נוספות למנוייהם.
יש שואלים: מדוע פותחת ההגדה ב"הא לחמא עניא" ובקריאה לרעבים ולנצרכים להצטרף אלינו לסעודת החג ולאכילת המצה: "כל דכפין יתי ויאכול כל דצריך ייתי ויפסח".
אמנם, יש לבאר שהתורה עצמה קראה למצה "לחם עוני" (דברים טז ג): "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". ועל כן, כאשר אנו אוכלים את מצת המצוה יש לבצוע את המצה החצויה, שכן המצה היא לחם עוני ו"העני דרכו בפרוסה" (פסחים קטו/ב). המהר"ל שואל (דברי נגידים עמ' ל"ב): "יש לשאול למה נקרא המצה לחם עוני? והרי אפשר שהיא נאה כמצת שלמה ועל שם מה נקראת המצה לחם עוני?"
נדמה שהתבוננות בתהליכים המשבריים הפוקדים אותנו השנה, והשלכותיו הכלכליות המוסריות והאמוניות, עשויים לתת מענה יחודי לשאלה זו.
שרשיו הגלויים של המשבר, הוא בכלכלה האמריקאית שקרסה והקרינה על כל העולם המערבי. אולם, מה גרם לקריסתה? המומחים מסבירים שבמשך מספר שנים התנהלה המערכת הכלכלית האמריקאית באופן בלתי אחראי, וללא התאמה לערכה ולשוויה האמתי.
המהלכים הכלכליים התנהלו כאילו שווי השוק גדול בהרבה מכפי שהוא באמת. בטרמינולוגיה של מושגי הפסח, של החמץ והמצה, ניתן לכנות התנהלות זו כ"התפחה" ו"החמצה" מלאכותית של שוק ההון. אנשי עסקים התפיחו באופן מלאכותי את שוק ההון האמריקאי הקשור לנדל"ן. התפחה זו, לא שיקפה את הערך האמיתי של הנכסים, והסבה למערכת העיסקית רווחים גדולים. אולם אלה היו למראית עיין בלבד, שכן למעשה לא היה כיסוי ממשי לערכים הכלכליים של השוק. ככל דבר שתופח הבועות התופחות אינם מכילים ממשות אלא אויר. אולם, מראית העין של ממדי העיסה התפוחה יוצרת אשליה שיש כאן יותר ממה שיש באמת, דבר הגורם לעיתים לאנשים להתעלם מכך שבעצם יש כאן תפיחה ולא ממדים אמיתיים. גם כאן לכל העולם העיסקי היה אינטרס לטמון את הראש בחול לעשות עסקים מניבים ולהדחיק את הסכנות שעלולות לצמוח מכך. ככל דבר שתופח מעבר למימדים האמיתיים שלו, הבועות התופחות מתפוצצות והעיסה קורסת ומחמיצה, ומאבדת את מה שהיה לה. גם כאן לא היה לשוק ההון סיכוי להחזיק מעמד לאורך ימים, בערכים הולכים ותופחים וכשהגיע למצבו הגבולי התנפץ וקרס כמגדל קלפים.
הלקח של המשבר הנוכחי אינו מצוי רק במגרשם של אנשי העסקים אלא במגרש המוסר והמידות האנושי ככלל. המהר"ל (שם) מביא פירוש אקטואלי למונח "לחם עוני" (על אף שהוא חולק עליו): "וראיתי לקצת אשר רצו לפרש דברי הגדה הזאת דלכך נקרא עוני מפני שהיא נמוכה ואינה גבוה שהחמץ כאשר נתחמץ הוא נעשה גבוה ומצה היא נמוכה כמו העני הזה לכך הוא לחם עוני". אנו מבקשים לקיים פירוש זה וללמוד ממנו ברובד ההתנהגותי המוסרי, לשתי משמעויות מנוגדות. הראשונה: באנושות קיימת נטיה "חמצית" של רצון מופרז להתפיח את הקיים מעבר למה שהוא באמת. והשניה: האנושות, נוטה שלא להכיר בערך שקיים בממדים האמיתיים של הישגיה, ושל נכסיה, ולהעריך את האוצר שבידה. ועל כן היא לא מסתפקת במה שיש, רוצה יותר, ואין היא יודעת שובע. "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה' ט) ו"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". למעשה, היא חשה "מחסור" (דמיוני) גם כאשר יש לה כל מה שהיא צריכה! על כן פעמים רבות היא אינה יודעת להודות (תרתי משמע) על מה שיש ולמי שנתן לה את מה שיש לה.
בעידן המודרני, החברה המערבית היא חברת שפע צרכנית, שצורכת מעל ומעבר לצרכיה האמיתיים. מערכות השיווק מעצימות את המגמה הזו ע"י פרסום אגרסיבי ומבצעי מכירות מפתים. החברה המערבית פתחה גם סוג של "בילוי" – "שופינג" במרכזי קניות ובקניונים. לעיתים, מגמת השפע אינה יודעת גבול והיא מביאה את עצמה למצב שהיא זאת שמפילה את עצמה ומאבדת את מה שיש לה.
המצה מתייחדת בכך שהיא מחנכת אותנו פעם בשנה, לבל תתפח כלל, ומכאן נמצא את הבלמים האנושיים לכל השנה, לשמור על הממדים האמיתיים של העיסה שלא תתפח למעלה ממדותיה האמתיים! כ"לחם עוני", היא מבטאת את הריסון של נטית החמץ האנושי של ההתפחה המלאכותית. ואת הצורך, שנכון לכל תחומי החיים – לדעת להעריך את הדבר שיש בידך בממדים האמיתיים שלו. ועל כן, כ"לחם עוני" היא מדגישה עבורנו שהעושר האמיתי הוא בהכרה בערך של מה שיש. "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד' א').
אך, יש גם פירוש אחר למונח "לחם עוני", גם הוא אקטואלי, והוא קשור לחובה הלאומית לזכור את ההיסטוריה המכוננת של האומה. עלינו לזכור שהחויה המכוננת שלנו בעת היווצרותינו לעם כוללת בתוכה את "לחם העוני" ואת הצרות והעינויים (עוני מלשון עינוי) שהיו לנו בשעבוד מצרים, בשלבים הראשונים של התגבשותנו לעם, כפי שפירש רש"י (דברים טז ג): "לחם עני – לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים" וכפי שמבאר גם הספורנו (דברים טז ג): "לחם עוני: לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים". המצה מזכירה לנו את המחסור הסבל והמצוקה שהיתה לאבותינו במצרים. ולדורות הבאים: רק זכרון מסוג זה יכול לגרום לאדם המודרני השבע לחוש מה הקושי שהמחסור והמצוקה גורמת לאדם, להזדהות ולהתגייס לסייע למי שאין לו – זה שבאופן פתאומי ירד מנכסיו (כל דכפין יתיה ויכול)
לזכרון זה גם השלכות מוסריות, משום שהוא גורם לאדם לדעת להעריך את מה שיש לו ולהודות על החסד האלקי בהוצאתנו משם, ולמצות ממנו את המיטב.
אולם, יש גם פירוש נוסף מדוע נקראה המצה:"לחם עוני". מדוע היא מזכירה בכך את יציאת מצרים ומדוע אנו קוראים לנזקקים לבוא להצטרף אלינו. תופעת המחסור בעולם היא מובנית וחלק מהנוף של הקהילה והחברה האנושית. הפסוק אומר (דברים פרק טו יא): "לא יחדל אביון מקרב הארץ". הרמב"ן שם מביא פירוש קדמון שאיננו מקבלו: "מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים". המצב הזה יוצר מחוייבות לנתינה הדדית ולגיבוש פנימי בתוך החברה האנושית. בשנים האחרונות, הפכה החברה המערבית לחברה מנוכרת למצוקות הפרט. חברת שפע מפתחת קהות חושים ואינה מסוגלת להזדהות עם המצוקה. ועל כן, היא לא מבינה את ההתנהלות של העני ואפילו במידה מסויימת בזה לו. היא מנוכרת לשפה ולטרמינולוגיה של העוני.
רבנו בחיי (כד הקמח – "עושר") מבאר שהעושר גורם לאדם ביטחון כלכלי – שיש בו חיוב ושלילה: החיוב הוא תחושת חוסר תלות רוגע וישוב הדעת, למול המחסור שיוצר תלות בטוב ליבם של אחרים ואינו נותן לאדם בטחון כלכלי ומנוח. והשלילה: תחושה שהוא תלוי רק בעצמו ובאמצעיו. מאידך העוני שיש בו חוסר ביטחון כלכלי מעמיד את האדם – בדלית ברירה, במצב שאין לו ברירה אלא לשים יהבו ומבטחו בקב"ה.
וכעת, כאשר האנשים מרגישים את המחסור בעצמם הם נעשים רגישים יותר למצוקות האחר.
העם היהודי שגדל על תודעת זכירת יציאת מצרים, באכילת לחם העוני מידי שנה, עם שנוצר מתוך העוני והמחסור – ידע לאורך כל הדורות להיות רגיש למצוקות הזולת. והתגייס לסייע למי שאין לו – ולזה שבאופן פתאומי ירד מנכסיו. אנו מתפללים לימים טובים שבהם לא נדע עוד מחסור ויתקיים בנו, בכולנו, הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון". ועד אז, נשוב ונפתח את הסדר בקריאה "הא לחמא עניא" ובקריאה לרעבים ולנצרכים להצטרף אלינו לסעודת החג ולאכילת המצה: "כל דכפין יתי ויאכול כל דצריך ייתי ויפסח".