כתובה מיוחדת חשובה מהעיר קוצ'ין שבהודו משנת 1847 מלמדת על כך שלמעשה זוהי אחת הכתובות המצוירות המוקדמות מהודו.
בבית המכירות מספרים כי "מדובר ככל הנראה בכתובה המצוירת הקדומה ביותר מהודו ולכן זאת כתובה נדירה בחשיבותה. היא מעוטרת ומצוירת ברמה אומנותית יוצאת מן הכלל. היופי האומנותי והפאר המיוחד מעידים כך נראה שהיא הגיעה מקרב יהודים מבוססים מהקהילה והיא מלמדת על יחסים עם הקהילות היהודיות השונות במדינת קראלה".
ואכן, מבט על הכתובה מלמד על העושר הסגנוני והציורי שבה אשר מבטאים מספר מוטיבים מרתקים: היא כתובה בכתיבת סופר נאה, ונתונה בתוך מסגרת ריבועית שצבועה בגווני תכלת. מעל המילים המסורתיות של שטר הנישואין, כתובות שתי תפילות לחתונה בתוך מסגרת מעוטרת בעמודים ארכיטקטוניים נאים שצבועים בגווני תכלת.
מסביב לתוכן הכתוב של הכתובה, ישנם ציורים עדינים ויפים ובהם אלמנטים צמחיים כמו גבעולים ופרחים, עם פרפרים נדירים. בנוסף, בראש הכתובה מצוירים 2 בעלי כנף גדולים (כנראה טווסים), שאוחזים במקור שלהם חבלים שזורים בפרחים.
באופן כללי דמות הטווס מופיעה פעמים רבות באמנות מהמזרח הרחוק מהסיבה שהדבר נחשב כנראה לאלמנט עיצובי מיוחד באמנות המזרח הרחוק.
הכתובה מתארת את נישואיהם של החתן, רבי יוליה ב"ר רבי יצחק, עם הכלה- בלהה מרים בת רבי אליה. היא נערכה ביום רביעי, כ"ב באדר, בשנת 'חמשת אלפים ושש מאות ושבע שנים (1847) בעיר קוצ'ין שנמצאת במדינת קרלה. היא נחשבת לקהילה יהודית עתיקה מאוד- מהעתיקות שבקהילות ישראל הידועות.
בקוצ'ין נוסדו 3 בתי כנסת שהיוו מרכז קהילה עבור 3 קהילות יהודים שונות, ובנוסח הכתובה יש התייחסות לשטח אדמה בשבנומאלם (צ'אנאמנאגאלם), שניתן במסגרת ההסכם בין החתן לכלה, מה שמעיד על כך שאחד הצדדים בא משם.
תיעוד אותנטי של מעמד החופה וטקס החתונה ניתן למצוא אצל רבי יעקב ספיר, שהיה חוקר כתבי יד, שד"ר (שלוח דרבנן) ותייר, שביקר בעיר קוצ'ין בשנת תר"כ [1860] ונזדמן לו להשתתף בחתונת בנו של אחד מנכבדי הקהילה. הוא מתאר את העושר התרבותי, המיוחדות והייחודיות של המנהגים והאווירה. רבי יעקב משבח ומזכיר את מנהגי שירי החתונה הרבים שנוהגים יהודי קוצ'ין לשיר ומתאר אותם כך: "שירי כיסופי גאולה, ושירי תפילה לשיבת ציון".
