היבט נוסף למשמעות הקורבן

0
93

ד"ר מוטי גולן מסביר איך מסייע העיסוק הרב בנושא הקורבנות לגבש את עם ישראל וללמדו את העיקרון הבסיסי החשוב של 'הקרבה עצמית'.

ד"ר מוטי גולן 01/04/2009

פרשת השבוע, פרשת "צו" מתייחדת במספר היבטים שחלקם טכניים וחלקם תוכניים. מבחינה טכנית, צ"ו [=96] פסוקי הפרשה שווים ב"ערכם המספרי" לשמה של פרשתנו, פרשת "צו". והבן.

כמו כן, פרשת "צו" מהווה המשך ישיר לפרשת השבוע שקדמה לה, פרשת "ויקרא". ואם כל חמשת פרקי הפרשה הקודמת עסקו בעיקר בסוגי הקרבנות המוקרבים לפי רצון המקריב: קרבן העולה לסוגיו השונים, סוגי המנחות השונות, קרבן השלמים לסוגיו השונים, קרבנות החטאת והאשם לסוגיהם השונים, הרי שבחלק הראשון של פרשתנו [פרקים ו' – ז'] ישנה חזרה והשלמת פרטים לסוגי הקרבנות שהוזכרו כבר. ומלבד השלמת הפרטים החסרים קיים הבדל טכני בין שניהם, דהיינו: בפרשת "ויקרא" התורה "מדברת על מביאי הקרבנות" ואילו בפרשת "צו" התורה "מדברת על "מקריבי הקרבנות", הלוא הם אהרון הכוהן ובניו הכוהנים, משרתי הקודש, משרתי האל במקום משכנו.

כמו כן, פרשת "צו" מהווה המשך ישיר לפרשת השבוע שקדמה לה, פרשת "ויקרא". ואם כל חמשת פרקי הפרשה הקודמת עסקו בעיקר בסוגי הקרבנות המוקרבים לפי רצון המקריב: קרבן העולה לסוגיו השונים, סוגי המנחות השונות, קרבן השלמים לסוגיו השונים, קרבנות החטאת והאשם לסוגיהם השונים, הרי שבחלק הראשון של פרשתנו [פרקים ו' – ז'] ישנה חזרה והשלמת פרטים לסוגי הקרבנות שהוזכרו כבר. ומלבד השלמת הפרטים החסרים קיים הבדל טכני בין שניהם, דהיינו: בפרשת "ויקרא" התורה "מדברת על מביאי הקרבנות" ואילו בפרשת "צו" התורה "מדברת על "מקריבי הקרבנות", הלוא הם אהרון הכוהן ובניו הכוהנים, משרתי הקודש, משרתי האל במקום משכנו.

ודבר נוסף שיש לציין, שבשנה זו, שנת התשס"ט, פרשת השבוע היא השבת האחרונה לפני "חג הפסח והמצות" ועל כן, מכונה שבת זו בשם "השבת הגדול". ומבחינה תוכנית, פרשת השבוע, פרשת "צו" כוללת 20 מצוות: 9 מצוות עשה ו-11 מצוות לא תעשה ואשר כולן עוסקות בכל הקשור לדיני הקרבנות, מהותם, הכנתם והקרבתם "הלכה למעשה" על ידי ובאמצעות משפחת הכוהנים ש"נבחרו לכהן בקודש" בידי ה'.

כמו כן, יש לציין שהחלק השני של פרשתנו [פרק ח'] עוסק "בסיפור חנוכת עבודת הקודש באוהל מועד, הוא המשכן". ובעיקר, בתיאור טכס הקדשת הכוהנים, קרי: אהרון ובניו, וזאת, על פי ההוראות שניתנו למשה רבנו עוד לפני בניין המשכן והקמתו [ועיין באריכות שמות כ"ט].

כל בר בי רב מכיר שאין כמעט פרשן, הוגה דעות וחכם שלא עסק ולא חיווה דעתו בהיבטיה השונים של "עבודת הקודש", היא עבודת הקרבת הקרבנות וכבר "דרשו הדרשנים ופירשו הפרשנים" עניין זה ובהרחבה ניכרת בשבת הקודמת. ובסיכום קצר ייאמר שנושא הקורבנות, מלבד כתיבתו בפרשיות אלה, כמו גם, בחלקים לא מבוטלים בתורה, בנביאים ובכתובים, הרי נושא זה תופס חלק גדול מכלל המצוות ומקיף מספר סדרים ["סדר קדשים" וחלק לא מבוטל מ"סדר מועד"] מתוך "ששת סדרי המשנה".

לנו אין כל ספק, שהעיסוק הרב בנושא חשוב זה בא עקב הצורך לתת ביטוי מוחשי לתורה ולעבודת השם לעם ישראל שלראשונה בתולדותיו הוא מתגבש כעם וזאת לאחר למעלה משני מאות שנים שהיה במעמד נחות ביותר, מעמד של עבדים ועבודת פרך תחת ידה העריצה והאכזרית של האימפריה המצרית.

אין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט, אולם, יאה לסכם, ובקצרה, עניין חשוב זה מתוך מאמרו של חברי ורעי הטוב, הרב ד"ר אמיר משיח הי"ו, רבה ורועה הרוחני של קהילת צעירי כפר גנים ג', פ"ת. מאמר חשוב שיש בו היבט נוסף ולא כל כך מוכר ו"שיגרתי" למורים ולמלמדים את "תורת הקרבנות", כמו גם, לכל הלומדים והעוסקים בעניין חשוב זה, שהוא "לב ליבה של עבודת ה' ותורתו", כפי שהגדיר זאת אחד מפרשני התורה הנודעים, וכדלקמן: "ספר ויקרא נקרא ספר הקורבנות והוא מלמד אותנו על סוגי הקורבנות השונים ועל אופן הקרבתם. אך נראה לומר, כי מאחורי הציווי המפורט… התורה מלמדת אותנו עיקרון בסיסי יותר שעליו בנוי הבניין כולו, והוא: יסוד ההקרבה העצמית… כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה, בדבור ובמעשה ציוה אותנו ה' יתברך, כי כאשר יחטא האדם, עליו להביא קרבן.

או אז, האדם המקריב סומך את ידיו על ראש הקרבן – כנגד המעשה. ומתוודה בפיו – כנגד הדבור והקרב והכליות, שהם כלי המחשבה והתאווה והכרעים שנשרפים באש – כנגד ידי ורגלי האדם העושים את כל מלאכתו. והדם שנזרק על גבי המזבח – כנגד "דמו בנפשו של האדם"… וזאת, כדי שיחשוב האדם, כי בעשותו אחד מן המעשים אשר לא ייעשו, חטא האדם לאלוהיו בגופו ובנפשו וראוי היה לו שישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא יתברך עליו, שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא "דם תחת דם, נפש תחת נפש וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי אבריו של האדם…

 מחשבה כזו במהלך הקרבת הקורבן מצידו של המקריב, תבהיר לו ותבהיר לנו את הכוונה העומדת בבסיס הרעיון של ההקרבה, והוא: יסוד ההקרבה העצמית. וזוהי כוונת הכתוב באומרו: "אדם כי יקריב מכם קורבן". פירושו: "אדם כי יקריב", האדם היה צריך להיות הקורבן, "מכם". ברם, הקב"ה המיר והחליף זאת ל"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן".

 דברים אלו יובהרו היטב עת נפנה לדבריו העצומים של אחד מגדולי בעלי ההגות והמחשבה היהודית בדורות האחרונים, הגרי"ד סולובייצ'יק זצוק"ל, בכותבו: התורה זיהתה עבודה דתית עם עבודה במקדש… היהדות יודעת רק קורבנות בהמה בנוגע להקרבה הממשית. תורתנו אסרה קורבנות אדם שנהגו בהם עמי המזרח בתקופה העתיקה.

כפי שהדגשנו, איסור זה משתייך לקורבן הפיזי. ביחס להקרבה החווייתית, הקב"ה דורש קורבן אדם. אין הקרבת בהמה אלא אקט סמלי. הקורלטיב [=יחס הגומלין] העיקרי של הפעולה החיצונית היא פעולה רוחנית של הבאת קורבן-נפש… צו העקידה לא בוטל על ידי הקב"ה… (רק) הדרמה החיצונית נשתנתה.

אולם, הדרמה הפנימית בעינה עומדת. עקידת יצחק התופסת מקום חשוב בליטורגיה [=עבודת האלוהים, פולחן דתי] הישראלית וגם בהשקפת עולמה, פירושה: עקידת אדם והקרבתו.

 תורת הקורבנות דורשת קורבן אדם, המתלבש בדמות בהמה. אדם-רוח לבוש גוף-בהמה קרב לאלוהים… ולאחר לאחר שחרב המקדש ובוטל התמיד, לא זזה העבודה ממקומה. הסמל חסר. אולם, האידיאה קיימת. הקרבת בהמה, אמנם, איננה קיימת ואיננה נוהגת בזמן הזה, אולם, הקרבת אדם – מתמידה.

(אדם!) בנה מזבח!. ערוך את העצים!. הצת את האש!. קח את המאכלת… לשחוט את קיומך, לשמי!. האדם (ש)מסגיר את עצמו לאלוהים, ניגש אל אל נורא. והגישה מתבטאת בהקרבה ובעקידה עצמית.

שיתוף

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן