הוא מתמודד עם גמגום מאז גיל ארבע, חשש להשמיע את דעתו מול חבריו והתבייש אפילו לשיר בפני אנשים. אבל בגיל 17, איתן כהן מרחובות כבר מחזיק בשני שירים מקוריים, מאות אלפי האזנות והשקעה של יותר מ־25 אלף שקלים מכספו האישי. אחרי שהקדיש את שירו הראשון לחטופים, הוא חוזר עם "אבא", שיר שנולד מתוך המאבק האישי שלו ומבקש להעביר מסר של אמונה, אחדות ותקווה. "הייתי שם מסכה ולא הייתי אני", הוא מספר. "עכשיו יש איתן אחר".
יש רגעים בכיתה שרוב התלמידים כמעט אינם מקדישים להם מחשבה. המורה שואל שאלה, מישהו מצביע, עונה, והשיעור ממשיך. אבל עבור איתן כהן, נער מרחובות, הרגע הפשוט הזה היה במשך שנים התמודדות של ממש. גם כשידע את התשובה, הוא העדיף לא פעם לשתוק. לא מפני שלא היה לו מה לומר, אלא מפני שחשש שלא יצליח להוציא את המילים.
מאז גיל ארבע כהן מתמודד עם גמגום. עבורו, החשש להיתקע באמצע משפט, לצד הפחד מתגובות החברים, הפך בהדרגה לחוסר ביטחון שהשפיע על תחומים נוספים בחייו.
"הייתי חושב מה יקרה אם אתקע ומה יחשבו עליי", הוא מספר. "גם כשהייתי יודע את התשובה בשיעור, הייתי חושש לדבר. לא רציתי שהילדים יצחקו או שיהיה להם לא נעים".
היום, בגיל 17, אותו נער עומד במקום אחר לגמרי. הוא כבר הוציא שני שירים מקוריים, עובד עם אנשי מקצוע בתעשיית המוזיקה, ומספר כי הסינגל האחרון שלו, "אבא", צבר למעלה מ־250 אלף האזנות ביוטיוב.
אבל מבחינתו, ההישג המשמעותי אינו מספר ההאזנות. הוא טמון בדרך שעבר מהנער שניסה להסתיר את עצמו, לצעיר שמוכן להשמיע את קולו בפני קהל רחב.
"הייתי שם מסכה ולא הייתי אני"
כהן מתאר את גיל ההתבגרות המוקדם כתקופה שבה ניסה בעיקר לרצות את הסביבה. בכיתה, עם החברים ואפילו בתוך המשפחה, הוא התקשה להתעקש על עמדתו, חשש מעימותים והעדיף לעיתים להסכים עם אחרים גם כשחשב אחרת.
"הייתי מאוד חסר ביטחון", הוא משחזר. "ניסיתי לרצות את מי שעומד מולי ולא להביא את הדעה שלי. אם זה בכיתה עם החברים, במשפחה ובכל מקום. הייתי שם מסכה ולא הייתי אני".
לדבריו, הגמגום היה אחד הגורמים שהעצימו את הקושי. גם כשהיה לו מה לומר, הוא נדרש להתמודד עם החשש שדבריו לא ייצאו כפי שתכנן.
"זה משהו שמלווה אותי מגיל ארבע ועד היום. זו התמודדות יומיומית, אפילו שעה־שעתית", הוא אומר.
הפחד לדבר לא נשאר רק בין כותלי הכיתה. הוא השפיע גם על יחסיו החברתיים. כאשר התעוררה מחלוקת עם חבר, כהן מספר שהיה מוותר מראש, לעיתים רק כדי להימנע מהצורך להסביר את עצמו או לעמוד מול תגובה לא נעימה.
גם אהבתו למוזיקה נותרה במשך תקופה ארוכה מאחורי הקלעים. הוא אהב לשיר, אבל לא העז להיחשף.
השינוי החל בתחילת כיתה י', כשהיה כבן 15. כהן החל לשאול את עצמו מדוע הוא מאפשר לחששות לנהל את חייו, והחליט לנסות להתמודד איתם בצורה אחרת.
"שאלתי את עצמי: איתן, אתה כבר גדול, מה נסגר איתך? למה אתה לא משתנה?", הוא מספר.
לא הייתה כאן נקודת מפנה דרמטית אחת, וגם לא פתרון קסם. לדבריו, השינוי הגיע בהדרגה, באמצעות התמודדויות קטנות: לומר את דעתו גם כשמישהו אחר עשוי לחלוק עליה, להפסיק לוותר אוטומטית בוויכוחים ולנסות להתמודד עם מצבים שבעבר היה נמנע מהם.
"התחלתי לעבוד על עצמי עם אפס כלים", הוא אומר. "פשוט להתמודד מול הסיטואציה. אם זה להגיד את הדעה שלך גם אם הצד השני לא יאהב את זה, ואם זה בריב עם חבר שאתה תמיד נכנע בו כי אתה מפחד".
עם הזמן, הוא החל להרגיש שהוא מצליח להביא לידי ביטוי יותר ויותר מהאישיות שלו. הגמגום לא נעלם, אבל היחס שלו לעצמו ולחששותיו השתנה.
מהפחד לשיר מול אנשים אל האולפן
במקביל לתהליך האישי, משהו החל להשתנות גם ביחס של כהן למוזיקה.
מי שבעבר התבייש לשיר בפני אחרים החל לנסות זאת דווקא בסביבה הקרובה: תחילה בשבתות בבית, ובהמשך גם באירועים משפחתיים. החשיפה ההדרגתית אפשרה לו לצבור ביטחון ולגלות שהוא רוצה לעשות עם אהבתו למוזיקה הרבה יותר.
"שאלתי את עצמי: במה יש לך להתבייש?", הוא מספר. "ופשוט התחלתי לשיר בשבתות בבית ובאירועים משפחתיים".
הצעד המשמעותי הראשון הגיע בשנת 2024, בעקבות מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה. כהן, שהיה אז כבן 14 וחצי, הוציא את השיר "רק אתה יכול להציל", שהוקדש לחטופים ולתקווה להשבתם הביתה.
השיר נולד מתוך התחושות הקשות שליוו אותו בתחילת המלחמה. הוא פנה למורה שלו לפיתוח קול, נדב ענבר, שיתף אותו במחשבותיו, והשניים החלו לעבוד על היצירה.
אחרי חודשים של כתיבה, שינויים והקלטות, יצא השיר לאור. לדברי כהן, הוא צבר כ־50 אלף צפיות.
עבור נער שזמן לא רב קודם לכן חשש לשיר מול חברים ובני משפחה, עצם פרסומו של שיר מקורי היה הישג אישי. אבל כהן לא הסתפק בכך.
הוא החל לעבוד על השיר הבא, הפעם לא סביב אירוע לאומי מסוים, אלא מתוך סיפורו האישי.
שישה חודשי עבודה ויותר מ־25 אלף שקל מהכיס
השיר החדש, "אבא", נכתב בשיתוף אליאס מלייב, שהשתתף בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון". על העיבוד המוזיקלי הופקד ניר בכר, על ההפקה הקולית יונתן שטרן, ואת הקליפ יצר ירין אלוש.
לדברי כהן, העבודה על הפרויקט נמשכה כשישה חודשים וכללה כתיבה, עיבוד, הקלטות, צילומים והכנות להפצה.
למרות גילו הצעיר, הוא מספר שהחליט לממן את ההפקה בעצמו, והשקיע בה יותר מ־25 אלף שקלים מכספו האישי, ללא גב כלכלי של חברת תקליטים או גורם מממן חיצוני.
הבחירה הזו אינה מובנת מאליה, בוודאי עבור תלמיד תיכון שרק מתחיל את דרכו המקצועית. במקום להסתפק בהקלטה ביתית או להמתין להזדמנות שתגיע ממישהו אחר, כהן החליט להשקיע בהפקה מקצועית מלאה.
הוא מבהיר כי מאחורי ההשקעה עמד רצון ליצור שיר ברמה מוזיקלית גבוהה, אבל גם להעביר מסר שהוא מאמין בו.
"אני ילד בן 17 שרוצה להפיץ אור, סיפור ומסר חשוב לדור שלנו", הוא מסביר. "לתת תקווה לנערים ולאנשים שנמצאים בשלב קשה בחיים, וכמובן להפיץ מוזיקה טובה ומרגשת בעולם".
לדבריו, מאז פרסום השיר הוא מקבל תגובות רבות, והוא מייחס חשיבות מיוחדת לכך שהמסר מצליח לגעת באנשים בעלי רקע שונה.
תפילה פרטית שהפכה למסר לאומי
לשיר החדש בחר כהן לקרוא "אבא". במרכזו עומדת פנייה לבורא עולם, מתוך בקשה לכוח, להכוונה וליכולת להמשיך גם בתקופות של קושי.
אבל מאחורי התפילה הזו מסתתרות שתי שכבות שונות: האחת אישית, של נער שמנסה למצוא בתוכו את הכוח להתמודד עם פחדים וחוסר ביטחון; והשנייה לאומית, שנוגעת למציאות הישראלית של השנים האחרונות.
"השיר הזה הוא המשך ישיר של התפילה הפרטית והלאומית שלי", מסביר כהן. "בימים שבהם השקט החיצוני הוא מצרך נדיר, והרעש הפנימי של הזיכרונות והקושי מציף, אני מוצא שהקשר היחיד שלא נסדק הוא הקשר עם הבורא".
עבור כהן, האמונה היא מקור לכוח ולהתמודדות. את המסר הזה הוא מבקש להעביר לא רק לבני נוער שמתמודדים עם חוסר ביטחון, אלא גם למבוגרים, לחיילים ולאזרחים שחוו את הטלטלות של השנים האחרונות.
החיבור בין הסיפור האישי למציאות הלאומית אינו מקרי. השיר הראשון שלו עסק בחטופים, ובשיר החדש הוא מבקש להרחיב את נקודת המבט: מהצורך בשחרור ובהצלה אל הצורך בחוסן, בתקווה ובאחדות.
אחד המסרים המרכזיים בשיר הוא הרצון בשלום ובחיבור בתוך העם. כהן מדגיש כי מבחינתו, מוזיקה בעלת תוכן אמוני אינה מיועדת בהכרח לקהל דתי בלבד.
הוא מאמין שהשיר יכול לדבר אל חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים כאחד, משום שההתמודדות עם פחד, בדידות, קושי וחיפוש אחר משמעות אינה שייכת למגזר מסוים.
זהו גם אחד הדברים שמעניינים בסיפורו: דווקא נער שחווה במשך שנים קושי בהבעת עצמו, מבקש כעת להשתמש בקולו כדי לדבר אל ציבור רחב.
"עכשיו יש איתן אחר"
כאשר כהן מתבקש להביט לאחור על הדרך שעבר, ניכר כי בעיניו השינוי הגדול אינו קשור רק לקריירה המוזיקלית הצעירה שלו.
"עכשיו, אחרי שנתיים משמעותיות מאוד בשבילי, עומד נער בן 17, חסון וחזק, שקוראים לו איתן כהן, ומוציא שיר שני שלו בשם 'אבא', שנכתב על הדרך המופלאה של עצמו בחיים", הוא אומר.
הוא אינו טוען שההתמודדות נעלמה. הגמגום, לדבריו, עדיין מלווה אותו, והעבודה על הביטחון העצמי היא תהליך מתמשך. אך היום הוא כבר אינו רואה בקושי סיבה להימנע מלהביע את עצמו.
מהניסיון הזה הוא מבקש להעביר מסר גם לבני נוער אחרים.
"תחשבו מה יכול לקדם אתכם, איפה אתם יכולים להשתפר", הוא אומר. "תציבו לעצמכם מטרות ופשוט תיכנסו לתוך זה. דבר חשוב מאוד הוא לא לתת לאף בן אדם להרוס לכם את העבודה ולהשפיע עליכם בתוך התהליך".
כהן מוסיף כי אחת התובנות המשמעותיות מבחינתו היא החשיבות של הסביבה החברתית. לדבריו, כדאי להקיף את עצמך באנשים שמעודדים צמיחה והתפתחות, ולא בכאלה שמקטינים את הביטחון או מחלישים את הרצון לנסות.
זהו מסר שהוא משתדל ליישם גם בחייו. מבחינתו, עצם ההחלטה להשקיע במוזיקה, להוציא שירים ולדבר בגלוי על הגמגום ועל חוסר הביטחון שחווה, היא חלק מאותו תהליך.
בין החלום המוזיקלי למציאות
מוקדם עדיין לדעת לאן תוביל הקריירה של איתן כהן. עולם המוזיקה תחרותי, ומאות אלפי האזנות אינן מבטיחות הצלחה ארוכת טווח. גם ההשקעה הגדולה בפרויקט אחד אינה מבטיחה את הצלחת הפרויקט הבא.
אבל הסיפור של כהן מעניין דווקא משום שהוא אינו מתחיל בהצלחה מוזיקלית יוצאת דופן, אלא בהתמודדות מוכרת להרבה בני נוער: הרצון להשתייך, החשש מתגובות הסביבה והקושי להרגיש מספיק בטוח כדי לומר את מה שאתה באמת חושב.
בגיל 17 הוא כבר הספיק להוציא שיר שנולד מתוך כאב לאומי, לכתוב שיר נוסף מתוך חוויה אישית ולהשקיע סכום לא מבוטל בחלום שהוא מבקש להגשים.
בעוד רבים מבני גילו רק מתחילים לחשוב מה ירצו לעשות בעתיד, כהן כבר מנסה לבנות לעצמו דרך משלו. לא בלי פחדים, לא בלי קשיים, וגם לא בלי סימני שאלה.
ואולי דווקא משום כך הסיפור שלו יכול לגעת באנשים רבים.
כי מאחורי המספרים, הקליפ וההפקה המוזיקלית, עומד עדיין אותו נער שלפני שנים אחדות ישב בכיתה, ידע את התשובה ולא העז להרים את היד.
היום הוא עדיין מתמודד עם הגמגום, אבל כבר אינו מוכן לתת לו להחליט במקומו אם להשמיע את קולו.
את מה שבעבר התקשה לומר בכיתה, הוא מנסה כעת לבטא באמצעות המוזיקה.
