"לחיות חיים מלאים לצד הסכרת"

מוריה שלום בת 18 מחדרה מתנדבת דרך עמותת ש"ל שילה במשרד הביטחון, ומתמודדת עם מחלת הסכרת כבר יותר מ10 שנים. לרגל יום הסכרת הבינלאומי שחל היום שוחחנו איתה על הילדות בצל המחלה - וההחלטה להתנדב לשירות לאומי למרות הקושי.

מד סוכר
מד סוכר לחולי סכרת. צילום: מקינזי ג'ונסון

"יש לי סכרת נעורים כבר למעלה מ 10 שנים" מספרת מוריה, "זה היה בסוף כיתה ב', דודה שלי זיהתה אצלי תסמינים של שתייה מרובה וירידה במשקל כמו לבת של חברה שלה שבדיוק גילתה שיש לה סכרת, והפצירה בהורים שלי לעשות את הבדיקות, שיצאו חיוביות."

איך היה להיות ילדה עם סכרת?
כיתה ב' זה גיל מאד צעיר, אמא שלי דאגה להכניס לי לראש שאני לא שונה בשום צורה ודאגה להזכיר לי את זה לעיתים קרובות. ומבחינת הפיתוי למתוקים, כמו אצל המבוגרים שיש להם פחות חשק למתוק והם יותר רגישים אליו, ככה גם אנשים סכרתיים. לפחות ככה זה אצלי, פיתחתי רגישות למתוק שמרגיש לי מתוק מידי. נכון שמידי פעם מתחשק איזה ממתק גומי אבל זה ממש מתוק ומרגישים את זה."

איך את מסתדרת עם זה במסגרת השירות הלאומי?
"אני מגיעה בכל יום מהבית ולכן אין לי את ההתמודדויות שאני מניחה שיש בדירת שירות ובהכנת ארוחות משותפות. מעבר לזה, במשרד אנחנו מקבלות ארוחות בחדר אוכל. האווירה המוגדרת שיש בעבודה במשרד עוזרת לי לקיים את השיגרה היום יומית לצד הסכרת"

מוריה שלום. צילום: אלבום פרטי

איך נראית שגרה כזו?
"האוכל צריך להיות מדוד, אני צריכה לחשב לפני את כמות הפחממה שאני צורכת, כי הגוף שלנו מפרק פחממות לסוכרים וכמובן להזריק אינסולין לפני האוכל. אני בד"כ אוכלת בשעות קבועות, ובודקת את רמת הסוכר בדם לפני האוכל וכשעתיים לאחר הארוחה.

אומנם אני סכרתית כבר 10 שנים אבל אני עדיין לא מאוזנת. הסכרת דורשת ממני לתת יותר תשומת לב לעצמי ולגוף שלי, אבל היא לא מונעת ממני לעשות דברים מיוחדים שהייתי רוצה לעשות כמו לטוס לחול או לעשות בנג'י. זו לגמרי מחלה שאפשר לנהל איתה אורך חיים תקין."

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן