עצרת הזיכרון ליום השואה והגבורה

0
51

השנה ייחנך אגף חדש במוזיאון השואה שיחשוף לראשונה לקהל הרחב את ארכיון החפצים והאמנות.

מדליקי המשואות: טרודי אלבאום – גוטסמן, אהרון קידרון, חיים גלעין, נדיה פרנקו, אדם שלדוב, אליאן קליין וחסיד אומות העולם, מלדן איבנוב.

מירי סער 15/04/2007

העצרת לנעילת יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשס"ו תתקיים בקיבוץ לוחמי הגטאות ביום שני 16.4.07 בשעה 19.30, בהשתתפות הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי.

דבר הלוחמים: תא"ל (מיל.) ד"ר יצחק (טולקה) ארד, דבר התנועה הקיבוצית זאב -וולוואלה שור ושמחה שטיין, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות. זמרת אורחת: מיטל טרבלסי.

בעצרת השנה, ישתתפו בני-נוער מגרמניה ומישראל, שהיו שותפים לפרוייקט "דיאלוג מיכאל," פרוייקט חינוכי שמטרותיו הן הידברות וקשר בין בני נוער למען מחר טוב יותר. הפרוייקט כלל סיורים לימודיים, ראיונות ועבודת חקר בגרמניה ובישראל, ושיאו היה בסמינר בן שבוע, בבית לוחמי הגטאות, שנחתם בעצרת הממלכתית.

ביום העצרת, ייפתח לראשונה לציבור הרחב האגף החדש במוזיאון. חנוכתו הרשמית תיערך בנובמבר 2007. האגף החדש מהווה תוספת בניה של 1,500 מ"ר למוזיאון המקורי, שתוכנן ע"י האדריכל שמואל ביקלס, תוך שימור ושיקום המבנה הקיים. את האגף תכננה האדריכלית מאירה קובלסקי, ממשרד אפרת-קובלסקי אדריכלים, אשר זכו בהשתתפות דרור אבירם בתחרות שקיים בית לוחמי הגטאות בשנת 2002.

באגף החדש, שני אולמות תצוגה: אולם היזכור ואולם המייסדים. מעליהם נבנתה גם מרפסת עם תצפית פנורמית מרהיבה לנופי הגליל העליון. באולם "יזכור" החדש נחשף ארכיון בית לוחמי הגטאות בפני הציבור הרחב. על פי רוב, נכסי האומה נשמרים בארכיונים ואינם נגישים לקהל הרחב. חשיפתו לקהל של ארכיון החפצים והאמנות באולם זה, מאפשרת לכל אחד להיות אוצֵר הבוחר את דרכו בשדות הזיכרון. אולם, היזכור מעוצב באופן ייחודי, המזמן למבקרים בו אפשרות לדיאלוג עם נושאי הזיכרון: מאחורי קירות זכוכית נחשפים פריטים מארכיון החפצים והאמנות. נגיעה בפסי האור הכחולים שעל קירות הזכוכית שופכת אור על המוצגים, ואמצעים דיגיטליים מתקדמים מאפשרים למבקרים לבחור במוצגים ולקבל מידע אודותם. בקיר המזרחי, הוקם מיצב הנדמה כיקום זרוע כוכבים, בו עולות וצפות באופן מחזורי אותיות, המצטרפות לשמות הקהילות שמהן נלקחו יהודים אל מותם, ואחר נמוגות בחלל.

כן תיפתח ביום העצרת התערוכה "אסירים מכלא 'הדרים' מציירים את השואה," תערוכה ייחודית, ראשונה מסוגה בעולם. שירות בתי הסוהר ובית לוחמי הגטאות יזמו פרויקט ייחודי, וראשון מסוגו בעולם. במשך ארבעה חודשים, נחשפו אסירים מבית המעצר "הדרים" לתכנית חינוכית שעסקה במספר מישורים: תיעוד באמצעות אמנות, תרפיה באמנות, השואה בראי הקולנוע והשואה בראי הספרות. בתכנית החינוכית השתתפו אסירים יהודיים ואסירים בני לאומים אחרים, השוהים בכלא הדרים. בשל הצלחתו הורחב הפרויקט לבתי סור נוספים, ושיאו היה יציאתם של כמאתיים וחמישים אסירים משישה בתי סוהר ברחבי הארץ ליום עיון בבית לוחמי הגטאות. במהלך הפרויקט יצרו האסירים עבודות אמנות עזות-מבע, הממחישות את החיבור הרגשי, הכאב והאובדן שחוו בסדנאות.

על הלוחמים:

תא"ל (מיל) יצחק ארד (טולקה), קצין חינוך ראשי לשעבר ויו"ר הנהלת יד ושם לשעבר: נולד בעיירה ליד וילנה ולמד בבי"ס עברי "תרבות". בתחילת המלחמה, היה בוורשה, וטקס בר המצווה שלו נערך תחת הכיבוש הגרמני בשנת 1939. במהלך המלחמה ברח יחד עם אחותו הגדולה ממנו בשנתיים חזרה לעיירה, שהיתה תחת שלטון הסובייטים. הוריו נשארו בוורשה ונספו עם כל יהודיה. בשנת 1941 התקיפה גרמניה את בריה"מ, וטולקה ואחותו מצאו עצמם שוב תחת שלטון גרמני. בסוף חודש ספטמבר אותה שנה אספו הגרמנים את כל יהודי העיירה לבורות על יד העיר וירו בהם. טולקה הצליח לברוח, עם עוד כמה ילדים, לפני שריכזו את הילדים אל מול בורות המוות. "הסתובבנו קצת בין עיירות בבילורוסיה," מספר טולקה, "ובסוף חזרנו לעיירה שלי, שם השאירו הגרמנים גטו קטן של בעלי מלאכה. את אחותי רשמו כבת אחד מבעלי המלאכה. ביום בהיר אחד הגרמנים נכנסו לגטו (25 בתי עץ קטנים), תפשו אותי, שוהה לא חוקי בגטו, עם עוד כמה יהודים, הוציאו אותנו מהגטו והביאו אותנו למחסנים שבהם היה נשק סובייטי למיין ולנקות את הנשק. ביום הראשון של העבודה גנבתי רובה קצוץ קנה. בגטו התארגנו קבוצת נערים, וגנבנו משם במשך חודש כשני שקי נשק, המשכנו לסחוב כקבוצה מחתרתית בגטו ובמרץ 1943 ברחנו ליערות בלילה והצטרפנו לפרטיזנים הסובייטים." עד יולי 1944, לחם טולקה בשורות הפרטיזנים והשתתף בפיצוץ 16 רכבות גרמניות. בתאריך 44 ביולי, הגיע הצבא האדום לאזור, וטולקה המשיך להילחם עד יום ה 8 במאי, יום כניעתה של גרמניה. אחרי המלחמה, ברח טולקה דרך פולין לאיטליה, שם פגש את חיילי הבריגדה הא"י. הם רצו שיישאר לעבוד באירופה, אך הוא כבר רצה להגיע ארצה, ועלה לארץ בספינת מעפילים קטנה ע"ש חנה סנש. המסע היה סוער, 250 המעפילים ששהו בספינה נתקפו במחלת ים, וגם סבלו מחוסר במי-שתייה. סמוך לחופי הארץ נתקעה הספינה על שרטון ליד נהריה, ובבוקר גילו אותה הבריטים, אבל את המעפילים, שהספיקו בינתיים לרדת לחוף, לא תפשו. טולקה היה בן 19 כשהגיע לארץ. הוא שהה חודשיים בקיבוץ יגור, התגייס למחלקת הטייסים בפלמ"ח ושימש בו גם כקצין חבלה. בזמן מלחמת העצמאות השתתף טולקה בקרבות, בפיצוצי חבלה. אחרי מלחמת העצמאות נשאר בחיל השיריון בתפקיד מ"פ, ואחר כך היה למפקד גדוד. בשנת 1968, התמנה לקצין חינוך ראשי בצה"ל, ובשנת 1972 מונה על ידי יגאל אלון ז"ל ליו"ר יד ושם. בשנת 1973 חזר לצבא לכמה חודשים ועד שנת 1993 המשיך ב"יד ושם." טולקה הוא ד"ר להיסטוריה (כתב דוקטורט על גטו וילנה), פירסם מחקרים בשפות שונות ולאחרונה הוציא לאור שני כרכים על שואת יהודי בריה"מ. הוא בעל דרגת תא"ל במיל'. את אשתו, מיכל, פגש טולקה בשנת 1948. טולקה הדריך בקורס קציני חבלה במושב הדר ליד ירקונה. ביקר עם חבר בירקונה ושם פגש את אשתו. מאז נולדו להם שלושה ילדים, ומהם זכו לתשעה נכדים ושלושה נינים.

חסיד אומות העולם מלדן איבנוב:

נולד בסופיה, בולגריה 22 ינואר 1923. בגיל 5, נותר מלדן ללא אם. בהמשך, סיים בי"ס תיכון וחבר לנוער יהודי בשכונת מגוריו בסופיה. ב-1939, פלשו הנאצים לבולגריה והחלו בפינוי יהודים מהערים הגדולות והקמת מחנות עבודה. באותה העת, התאהב מלדן בבוצ'ה לבית אלקלעי, צעירה יהודיה שנשלחה יחד עם הוריה לעיר פלבן שבבולגריה. בניגוד לחוקי הגזע, שאסרו על על יהודים ולא יהודים להתערבב, עבר מלדן להתגורר עם אהובתו, אך נמנע מהם להינשא עד אחרי המלחמה. את חלק מחבריו היהודים, שברחו ממחנות העבודה, החביא מלדן בביתו ודאג להם לאוכל ושתיה, והכין עבורם מסמכים מזויפים על מנת להצילם. לכן קיבל מחבריו את הכינוי "מגה," MAGE שהוא קיצור של המילה העברית "מגן". לעיתים היה מוריד מבוצ'ה את הטלאי הצהוב ולוקח אותה לטייל בערב, ואפילו לבלות, למרות הסיכון העצום שהיה כרוך בכך. באחד מטיולים אלה, נקלע לקטטה עם שוטר, שמטרתה היתה למנוע ממנו לבקש לראות את תעודותיהם של חבריו היהודים. בקטטה זו, לקח את אקדחו של השוטר והשיבו רק בתמורה לשתיקתו על האירוע. כך המשיך בפעילותו מספר שנים, עד שיום אחד הגיעו לביתו שני יהודים, ולאחר שהכין עבורם מסמכים מזויפים הלשין מישהו למשטרה על כך שהוא מחביא יהודים. המשטרה החשאית ערכה חיפוש בביתו ומצאה את שני היהודים הנמלטים וכן מסמכים מזויפים רבים. מתוך חשש שמדובר בהתארגנות קומוניסטית היכו ועינו את מלדן, וכתוצאה מכך נשאר עם סדק בגולגולת. מלדן נשפט על העזרה שהגיש ליהודים ונאסר למשך שנה, עד שהגיע הצבא האדום לבולגריה ושחררה. עם שחרורו מהכלא נישא לבוצ'ה וב-1948 ביקשו לעלות לישראל. אולם, כשכבר היו בתחנת הרכבת, הלשין מישהו על מלדן שהוא אינו יהודי ומנעו ממנו, מאשתו ומשני ילדיהם לעלות ארצה. ב-1963, הותר למשפחה לבקר בארץ כתיירים, כאשר הבן הבכור נשאר כבן ערובה בצבא הבולגרי. מגה רצה להשאר בישראל, ולהעזר בצלב האדום להביא את בנו, אבל בוצ'ה לא רצתה להשאיר את בנה מאחור והמשפחה שבה לבולגריה. רק בשנת 1989 הצליח מלדן לעלות ארצה במעמד של תושב קבע, ובעקבותיו הגיעה כל המשפחה, ובהם גם בנו הבכור. מגה לא החשיב את מעשיו למעשי גבורה ועד היום לא חושב כך, למרות שסיכן את חייו ואת חיי משפחתו, עמד בפני סכנת מאסר ואף גרוע מכך. חבריו היהודים שניצלו בזכותו, פנו ל"יד ושם" וביקשו להעניק לו את תואר "חסיד אומות עולם" תואר שאכן קיבל ב-1993, ואף את התואר "יקיר תל אביב – יפו". ב-2005 נפטרה בוצ'ה אשתו. מלדן ממשיך להתגורר בדירתם ביפו, נמצא בקשר הדוק עם ילדיו נכדיו וארבעת ניניו, ואף משמש כחבר במועדון יהודי בולגריה.

מדליקי המשואות

נדיה פרנקו:

נדיה נולדה ב- 1924בטוניס כנדיה כהן. בגלל שם משפחתה – כהן – נדחו כל בקשותיה ללימודים באוניברסיטאות בצרפת. בראשית נוב' 1942 נחתו הגרמנים בטוניס. יום אחד הגיע קצין גרמני אל בית הוריה וציווה על המשפחה לעזוב את ביתה בתוך יממה. אביה נלקח כבן ערובה, ואת הצעירים שלחו למחנות עבודה כדי להכין ביצורים נגד האמריקנים . בזמן הכיבוש קמה תנועת הנוער "צעירי ציון" שלימים הפכה לחלק מתנועת "דרור". נדיה הצטרפה למייסדי התנועה, ויתרה על לימודיה והתחילה לגייס נוער יהודי לעלייה לארץ. במלאת 60 שנה לכינוס הראשון של תנועת דרור שהתחדשה אחרי המלחמה, על אדמת אירופה, נדיה הביאה, בפני משתתפי הכינוס צעירים ניצולי שואה ושליחים מארץ ישראל את דבר התנועה בתוניס. בכנס של תנועת "דרור", אחרי המלחמה, על אדמת גרמניה, הרשימו סיפורה האישי הופעתה ואומץ ליבה את הנציגים הרבים . נדיה נעה בהסתר בין צרפת אלג'יר וטוניס, ביקשה וקיבלה נשק כדי להגן על קהילות יהודיות במצוקה. בשנת 1948, עלתה ארצה בספינה, בראש קבוצת נוער, והצטרפה לגרעין בקיבוץ רגבים, שם פגשה את בעלה לעתיד, סרג'ו. "עבדתי בכל העבודות, סיקול, גן ירק, צאן ,והייתי מורה בכיתה הראשונה ברגבים, ומרכזת ביה"ס ופעמיים מזכירת המשק," מספרת נדיה שעד היום היא פעילה בקיבוץ.

טרודי אלבאום – גוטסמן:

הוריה של טרודי היו שניהם ניצולי שואה. אביה יצחק נלקח ב- 1939 לעבודת כפייה במפעל נאצי, משם ברח לאחר כמה ימים ועשה דרכו בחזרה אל עירו בנדין. בדרך, פגש בחבר ויחד החליטו לעבור את הגבול לצד הרוסי על מנת להימלט מאימת הנאצים. הם שכרו סירה שתעבירם לצד הרוסי, אולם במהלך הדרך התברר כי הסירה קשורה בחבל לדגה הפולנית ונמשכת חזרה. הסירה התהפכה ויצחק וחברו שחו בלית ברירה חזרה לצד הגרמני- פולני. ניסיון נוסף לחצות את הנהר הוביל למפגש עם חיילים נאצים, שהיכו את יצחק קשות ופגעו בעינו עד שראייתו הטשטשה. לאחר מכן, חצו את הנהר בחלקו הרדוד, בהליכה עם ידיים מורמות. בצד הרוסי, פגשו בצבא הסובייטי ונלקחו לכלא, משם הצליחו להימלט במשאית מזון. הם הגיעו ללבוב, שם התרכזו אלפי יהודים. השמועה אמרה, כי מי שייתפס כמגיע מהצד הגרמני יישלח לסיביר. יצחק החליט להמשיך את דרכו ולהגיע לקרקוב, בהנחה שהמלחמה תגמר בקרוב. הוא נתפש ושהה במחנות שונים עד השחרור במאי 45. במהלך תקופה זו סבל מרעב, ממכות, מקור ומפחד מוות, ועבד בעבודות כפיה קשות. אחרי השחרור חזר יצחק לגרמניה כדי לחפש אחר אחותו, אותה מצא בלודויגסדורף, ופגש בשינדל, אשתו לעתיד. השנים נישאו ב 1947. בנם הבכור, סטיבן, נולד על אדמת גרמניה בדצמ' 48, ובשנת 1949 היגרה המשפחה הקטנה לארה"ב שם נולדו ילדיהם טרודי ודני. יצחק נפטר בשנת 2005. אמה של טרודי, שינדל, נולדה באולקוש פולין, שנכבשה ע"י הנאצים בשנת 1939. היהודים רוכזו בגטו, המזון הוקצב, עוצרים הוטלו ותושבי הגטו חויבו לענוד את הטלאי הצהוב. בשנת 1941 הנאצים פרצו באמצע הלילה ולקחו את שינדל למחנה עבודה והיא בת 15 בלבד. יחד עם אחותה הגדולה חנקה ועוד מאה נערות, נשלחה שינדל לעבוד בתפירת מדים לחיילים הגרמנים, ולאחר מכן – לעבוד במפעל נשק. היא מעולם לא ראתה שוב את הוריה וסביה, וממשפחתה שרד רק אחיה, וולוה. במפעל התחמושת, סבלו מתנאים קשים של מחסור, סלקציות, מכות, ואת רעל אבק השריפה. שינדל הייתה משיגה אוכל דרך המחנה השכן וחולקת אותו עם אחותה. כך שרדו עד השחרור בשנת 1945. אחרי השחרור פגשה שינדל את בעלה יצחק, והם נישאו. שינדל נפטרה במרץ 1978 בניו יורק, בתה האמצעית, טרודי, מדליקה את המשואה בשם הוריה, ובשם משפחתה, שלושת בניהם ושבעת נכדיהם אשר כולם ממשיכים בחינוך היהודי והולכים במסורת אבותיהם..

אהרון קידרון:

מנהל תזמורת הבארוק ירושלים: אהרון נולד בשנת 1930 באוז'הורוד שברוסיה הקרפטית (צ'כוסלובקיה). עד גיל 10 גר בבית ההורים, היה לו אח קטן. בגיל 9, העיר עברה על פי החלטת השלטון הנאצי לשטח הונגריה. אביו היה מהנדס העיר, ועם החלפת השלטון נשלח לפנסיה מקודמת בגיל 42 בשל היותו יהודי. המשפחה עברה למקום מגורי הסבים, העיירה אסתרגום, הנמצאת כחמישים ק"מ מבודפשט, והיא מקום מושבה של הכנסייה הקתולית בהונגריה. לסבא היה שם עסק ותות ניהל אביו של אהרון. אהרון התחיל ללמוד בבית ספר הונגרי. בגיל 12, התחיל להרגיש סימנים ראשונים של אנטישמיות – הפרדה בשיעורים בביה"ס, ברחוב, בסביבה. בשנת 1942, החריבו את העסק של סבא, ואז גם נכנס לתוקף החוק על פיו יהודי לא יכול להתקבל לאוניברסיטאות. בן הדוד שעמד להתקבל לאוניברסיטה הלך ללמוד מקצוע והמצב הלך והורע מחודש לחודש. ב-19 למרץ, הונגריה נכבשה ע"י הצבא הגרמני. המאורעות שקשורים ביהודים התחילו להתרחש במהירות מסחררת – עוצר, ענידת הטלאי הצהוב, ריכוז 600 היהודים בעיירה בכמה בתים. בבית הסבא, שהיה גדול רוכזו כ- 15 משפחות. כל משפחה בחדר אחד ללא קשר לגודלה. בחמישה ביוני 44, העירו את דיירי הבית באמצע הלילה, חודשיים וחצי לאחר הכיבוש הגרמני היה הגירוש בעיצומו. ריכזו את יהודי הבית בחצר, אמרו לקחת רק מה שניתן לשאת ברגל, ריכזו את כל היהודים בעיירה בתחנת הרכבת וברכבת נסעו לעיר במרחק 50 ק"מ שם ריכזו מהאזור כ-5000 יהודים. כעבור עשרה ימים, העלו לקרונות משא של בהמות, שננעלו עליהם, ונסעו במשך שלושה ימים בדרך. אחרי שלושה ימים עמד אהרון ליד אחד מחלונות הרכבת וראה שהרכבת נכנסת דרך שער. "הגענו לתחנה סופית," אמר להוריו, מבלי שיידע שעבור רוב נוסעי הרכבת זו אכן התחנה הסופית – בירקנאו. הוא לא ראה עוד את סבתו, את דודו, את אמו או את אחיו. הוא נותר עם אביו במשך שלושה חודשים באוושוויץ. עד מהרה התברר מה קרה לאלה שלא ראו עוד. הם הריחו את הריח וראו את העשן. אהרון ואביו הצליחו לשרוד את כל הסלקציות ונשלחו למחנה ריכוז בעיירה מאוטהאוזן באוסטריה, על שפת הדנובה. המבנה נראה יותר יפה מבחינת הנהלים, אך היחס ליהודים היה גרוע כמו באושוויץ. אחרי חודש, הפרידו בינו לבין אביו. אביו נלקח למקום אחר ומאז לא ידע עליו דבר, עד סוף המלחמה. אהרון היה בן שלוש עשרה וחצי כשנלקח לאושוויץ, ובמאוטהאוזן שהה שבעה וחצי חודשים. עוד חודש וחצי עברו עליו בצעדות המוות לכיוון מערב לקראת סוף המלחמה, כי במזרח הרוסים היו קרובים מאוד. בחמישי במאי, שוחרר ע"י האמריקנים בכפר באוסטריה. את אביו פגש אהרון אחרי שהצליח להגיע בחזרה לבודפשט. האב חזר לעיירה, ואהרון זוכר זאת כמובן כאחד הרגעים המרגשים בחייו. בגיל 15.5, אהרון הצטרף לתנועת "מכבי הצעיר" גר בהכשרה תנועתית ולמד בגימנסיה יהודית. אחרי כן, היה פעיל בארגון "הבריחה" שהבריח אנשים מחוץ לגבולות הונגריה. המשטרה חיפשה אחריו, והוא ברח לווינה, שם שהה במשך שנה וחצי. בשנת 1950, עלה ארצה על פי דרישת התנועה, יחד עם 20 חניכים מהתנועה. הוא הגיע לקיבוץ כפר החורש שבו הוא חבר עד היום. אהרון ניהל את התזמורת הקיבוצית במשך אחת עשרה שנים, וכיום הוא מנהל תזמורת הבארוק ירושלים. אהרון נשוי לברכה, אותה הכיר כחניכה צעירה בהיותו מדריך בתנועה בהונגריה, ואחרי כן נפגשו במקרה בארץ. יש להם שתי בנות נשואות וארבעה נכדים.

חיים גלעין:

נולד בשנת 1923 בעיירה הקטנה פוצ'ייב בווהלין שבפולין (היום באוקראינה). הוריו היו בעלי חנות מכולת, ואביו עסק גם במסחר בגני פרי. חיים הוא בנם הבכור ואחריו היו עוד ארבע אחיות. חיים למד בי"ס עממי ואחריו בישיבה בפרוז'נה, והיה חבר בתנועת הנוער "החלוץ הצעיר" (שהפכה אחר כך לתנועת "דרור"). חודשיים לפני פרוץ המלחמה חזר הביתה לחופשה ונשאר שם עד פרוץ המלחמה. אחרי זמן קצר, נתפס האיזור על ידי הסובייטים, וכיוון שחיים היה אז כבר בן שש עשרה וחצי, בעל נטיות ציוניות, יצא לריכוז חלוצי בעיר וילנה, יחד עם חברי תנועות נוער שהיו בהכשרה לפני המלחמה וחברי קינים שונים. הקבוצה של חיים עברה לעיירה תבריק לא רחוק מהגבול הגרמני, שם שהתה עד שהסובייטים ביטלו את עצמאותה של ליטא וצירפוה לבריה"מ. אז הפכה התנועה הציונית ללא חוקית באזור, וחיים עבר לעיירה ליד קובנה, שם עבד במנסרה. חיים וחברי קבוצתו קיימו קבוצות קטנות של חלוצים ציונים, אך הסובייטים חסמו את דרכם לעלייה ארצה. ביוני 1942, פרצה המלחמה בין בריה"מ לגרמניה. חיים וחבריו. ניסו להימלט לתוך בריה"מ, אבל הגרמנים חסמו את הדרך והם נאלצו לשוב על עקבותיהם. בשובו, גילה חיים שבוצעו פוגרומים ביהודים. הקבוצה החליטה לברוח לעיר הגדולה, לקובנה, בתקווה ששם אולי יינצלו. אולם, גם בקובנה הוקם גטו וכל היהודים, וחיים בתוכם, הוכרחו לעבור לגור בו. חיים עבד בעבודות כפייה אולם המשיך בפעילות מחתרתית בקבוצה הציונית, למרות גילו הצעיר (18). בגטו, פגש את אשתו לעתיד, דינה, ילידת קובנה, חברת "השומר הצעיר" ובוגרת גימנסיה עברית בקובנה. עם חיסול הגטו, באמצע יולי, נלקחה דינה למחנה לעבודות כפיה, שם חפרה תעלות מגן נגד טנקים. המנהלה בגטו הורכבה מציונים, בעזרתם קיבלו חברי ההכשרה שתי דירות שבהן הקימו קיבוץ, ושמו "קיבוץ א"י העובדת." שם התרכזו חברי תנועות הנוער השונות. במקביל היה חיים חבר במחתרת הכללית-קומוניסטית. המחתרת ארגנה מסע כדי להצטרף לפרטיזנים, וחיים השתתף בו, ונתפס. אחרי כן שכרו משאית בכסף רב, נסעו 100 ק"מ, ומשם המשיכו ברגל, עד שהגיעו אל הפרטיזנים, דרומית לווילנה, ביערות רודניקי. ביולי 44 שוחרר השטח על ידי הצבא האדום. חיים נשאר זמן מה בקובנה והוא וחבריו התחילו לארגן את העלייה לארץ. חיים חצה את הגבול לפולין נפגש עם יצחק-אנטק צוקרמן ואחרי כן יצא לארץ, במסווה של משוחרר מחנה יווני הנוסע אל המולדת. אחרי המלחמה איתר חיים את דינה בלודג'. הם נישאו בינואר 1946. מאיטליה, קיבלו דרכונים של ישראלים חוזרים, עלו בעליה ד' הגיעו ביום הכרזת המדינה באוניה הראשונה שהגיעה ארצה אחרי הכרזת המדינה, בשבת בבוקר. אימה של דינה ניצלה, אך נחשבה מבוגרת מדי מכדי להיות מעפילה. היא נשארה בגרמניה וסידרו לה אישור עלייה. עם הגעתם, הלכו לגור בקיבוץ יגור עם אימה של דינה, ושם גרו עשר שנים. חיים היה רפתן ומרכז עבודה ובגמר תפקיד זה יצא לנטוע פרדס חדש ביגור. אחרי יגור גרו בעכו, שם הוסמך חיים כיועץ תעסוקה ועבד ארבע שנים בלשכה הארצית לימאים, במיון כוח אדם לצי הסוחר הישראלי. מאז צאתו לגמלאות עובד חיים בהתנדבות במוזיאון לוחמי הגטאות, ובתוך כך גם מנהל את אתר הפרטיזנים, אתר הנצחה אישי של הלוחמים בעורף הנאצים. לחיים ולדינה שני ילדים, בת ובן, שניהם נשואים, ומהם זכו לחמש נכדות. כיום, מתגורר חיים בקריית ביאליק.

אדם שלדוב:

אדם נולד בורשה בשלושים ואחד בינואר 1938, כבן בכור ויחיד להוריו, משה ובתיה לבית פיינר. אמו עסקה בהנהלת חשבונות ואביו עסק במסחר בטקסטיל. במשך כל השנים, היה חוגג את יום הולדתו ב 31 לינואר. רק אחרי שנים, התברר כי בעצם נולד ב 15 לפברואר אולם המסמכים המעידים על כך הושמדו. כשהיה בן שנתיים, ירדה אימו לכיכר העיר, והגרמנים ירו בה והרגו אותה. לאחר שאמו נהרגה, הוא נמסר למשפחה פולניה בוורשה. בעוד הוא שוהה אצלם הועלו אביו, דודו ודודתו לרכבת לאושוויץ. אביו ודודו הבטיחו זה לזה שמי מהם שישרוד ידאג לילדיו של האחר, הם קפצו מן הרכבת, אביו נהרג והדודים ניצלו והצטרפו לפרטיזנים. הדודים חזרו לוורשה ולקחו את אדם מהמשפחה שאצלה שהה ואת בנם שהיה במשפחה אחרת. הם חיו בגטו ורשה, ובזמן הפינוי של הגטו נשלחו כולם לברגן בלזן. למזלם נשלחו לאגף החלפת שבויים, שנועד להחליף שבויים גרמנים, ושוחררו בסוף המלחמה. הם הגיעו לבלגיה ועלו לארץ למחנה פליטים בעתלית. אדם היה בן 7. אדם עבר לקיבוץ רמת רחל עד מלחמת העצמאות. לאחר מלחמת העצמאות, נלקח חזרה לבית הדודים, שלהם עוד שני ילדים, אח ואחות לאדם. אדם פגש את אשתו, מלכה, בצופים בגיל 15. מלכה היא ילידת הארץ. כבר בכיתה ח', התחיל אדם לעבוד במפעל המשפחתי של הוריה. מלכה ואדם התחתנו בשנת 1960. אדם התגייס לצבא ושירת כמדריך בבה"ד 4. עם שחרורו, נסע ללמוד הנדסת טקסטיל באנגליה. לבני הזוג שני בנים נשואים, שכל אחד מהם הוליד להם שני נכדים.

אליאן קליין:

אליאן קליין היא ילידת 1941, בת להורים מהגרים מפולין. האב, אהרון אמרופל, גדל בבית דתי. כשמשפחתו היגרה לצרפת בשנות העשרים הוא הגיע לארץ ישראל, אך נאלץ לחזור לצרפת אחרי שחלה במלריה, לשם טיפול. אמה של אליאן, לאה בורובסקה, הגיעה עם משפחתה לצרפת בשנות העשרים, שם פגשה את אביה. הם התחתנו בשנת 1930 ועברו להתגורר באורליאן. בשנת 1931, נולד בנם הגדול הנרי. בשנת 1937, קיבלה המשפחה אזרחות צרפתית. האם, שידעה צרפתית, יידיש ופולנית על בוריין, עבדה כמתורגמנית בבית המשפט באורליאן. בשנת 1937, רצה האב לעבור לארץ ישראל או לארצות הברית כי הבין את סכנת השתלטות הנאציזם שאיימה גם על צרפת, אך האם, שמאוד נקשרה לצרפת ולערכיה, האמינה כי מדינת זכויות האדם והאזרח לא תאפשר שדבר רע יקרה. בתחילת שנות הארבעים הבין האב כי מסוכן מאוד להישאר בעיר גדולה כמו אורליאן וקנה בית קטן באזור הכפרי של העיר בו הסתתרה המשפחה בעת סכנה. בשנת 1942, עצרו וגרשו את יהודי אורליאן. רק המשפחות שהסתתרו ניצלו, ביניהן משפחת אמרופל, שכבר היו לה ארבעה ילדים – הנרי, פרנסואה, מוריס ואליאן הפעוטה. איתם הסתירו גם את האחיין אלברט. שאר משפחות ארומפל ובורובסקה גורש ואף אחד מהם לא חזר מעולם. ביוני 1942, עבר האב עם הבנים פרנסואה, מוריס ואלברט, את הגבול בין האזור הכבוש והאזור החופשי בצרפת. שמונה ימים לאחר מכן ניסתה האם לעבור עם הנרי ואליאן ונתפסה. לאחר לילה בו נחקרה על ידי הגסטפו, הצליחה לאה לגרום להם להאמין שהיא לא יהודיה ושהיא נוסעת בעקבות בעלה, אשר נטש אותה לטובת אישה אחרת. היא הוחזרה לאורליאן, שם הסתתרה שמונה ימים אצל שוטר ידיד, לפני שניסתה שוב לעבור לאזור החופשי והפעם הצליחה. שם שהתה עד סוף המלחמה עם משפחתה. לאחר המלחמה אימץ הזוג את אלברט, שנשאר יתום לאחר גירוש הוריו, ונולדו לו עוד שתי בנות, מוניק ושאנטאל. אליאן נישאה בשנת 1961 עם ברנר, בן למשפחה יהודית מאורליאן שאף היא ניצלה מהנאצים כי הסתתרה בעת האקציה ב-1942. לברנר ולאליאן שתי בנות: הלן ויעל. בשנת 1967, היה מסע תעמולתי נגד ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, ואליאן הפכה לפעילה מרכזית במאבק נגד האנטי-ציונות והאנטישמיות בתקופת "שמועת אורליאן" ב-1969. מאבקה כלל ארגון הרצאות וימי עיון בנושאים אלה. בשנת 1983, הפכה להיות פעילה ב"קריף" ארגון-על של ארגונים יהודיים בצרפת, שבו היא מכהנת עד היום כיו"ר לאזור מרכז צרפת. ב-1991, עזרה אליאן להקמתו של מוסד הסרסיל החוקר את תקופת המלחמה ובעיקר את נושא המחנות באזור מרכז צרפת. אליאן פעילה בארגון זה עד היום. בשנת 1998, התחילה את פעילותה באגודת הידידים הצרפתית של בית לוחמי הגטאות. במסגרת תפקידה, היא עוסקת הרבה בפדגוגיה, ובין היתר גם בארגון הסמינר השנתי של בית לוחמי הגטאות למורים ומחנכים דוברי צרפתית. אליאן רגישה מאוד לחשיבות העברת זיכרון השואה ולקחיה. עבודתה החינוכית מוכרת גם על ידי ממשלת צרפת, אשר העניקה לה ב-2006 את אות אבירי הזכות. כן היא פעילה בארגונים לעזרה לקהילות יהודיות נזקקות. היא קשורה לתרבות הצרפתית ולעקרונות הרפובליקה וליהדות ולעקרונותיה.

שיתוף

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן