התייבשתי.
בעודי מארגנת את אותם ארגוני שבת אחרונים נפלה לי הפלטה על הרגל.
מכה יבשה כמו שאומרים, בלי דם אבל עם כאבים של עינויים.
מרוב שזה כואב אי אפשר אפילו לצעוק איה, אז רק התייבשתי, צנחתי על רצפת המטבח והילדים צעקו מהחדר מה קרה וכשלא עניתי נשמעה ההוראה "לך תבדוק מה קרה לאמא" שעברה מהגדול לבינוני ועד לקטנה שהייתה השליח המגיע לבדוק מה מצבה של האם שהשמיעה קולות של נשימה לידתית במטבח ואז היא נעמדה מעליי ואליה הצטרף גם האבא ושניהם עומדים ומסתכלים עליי אוחזת ברגלי ומתנשמת כי מכה מייבשת זה ככה, זה נשימות עמוקות עד שעובר ומבחינתי המבטים שלהם רק מעצימים את המכה.
רוצה מים? הוא שואל. מה קשור מים לכאב ברגל. ההצעה הזו של המים מי המציא אותה.
ומצד אחד בא לי שיתעלמו ממני וילכו משם אבל מצד שני אם היו מתעלמים הייתי כועסת עליהם שהתעלמו ולא באו לבדוק מה איתי. ואם הייתי מתה??? הייתי שואלת אותם כמה דקות אחר כך.
אז הם עומדים ומסתכלים ואני בינתיים כואבת ונודדת במחשבות של מה רוצים לסמן לי בכך שנפלה עליי הפלטה של שבת על הרגל? צריכה אולי להקפיד יותר בעירוב תבשילין או עירוב שבת או עירוב מסוים כלשהו.
ואז הם מתחילים לצחוק ואני מצטרפת אליהם שכן הגבול הדק הזה הוא כל כך פרוץ, בין הכאב לצחוק.
ותוך כדי הצחוק אני כבר כותבת בראשי את הטקסט שאכתוב על הפלטת שבת שנפלה לי על הרגל.
והנה כתבתי אותו.
עכשיו אפשר לחזור להכנות של השבת.
שבת שלום.
לרגל שלום.
