"תישאר צעיר לנצח"

יום הזיכרון שיצוין השבוע הוא ההזדמנות של עם ישראל להתייחד עם זכר נופליו. אבל בני משפחות הנופלים אינם צריכים יום מיוחד שיזכיר להם את יקיריהם. כתב דתילי אביחי טבק פגש השבוע לשיחה כואבת על אבל, שכול וזיכרון את אליסף ליפשיץ שאחיו, יוחאי ז"ל נרצח בפיגוע במרכז הרב ואת אביו, אהרון טבק, ששכל את אחיו מוישל'ה בקרבות השריון במלחמת יום כיפור.

בית הקברות הצבאי בהר הרצל

אחד הזיכרונות הראשונים שלי, אני חושב סביב גיל 3 או 4 היה טיול משפחתי לירושלים בו ביקרנו בשוק, בכותל המערבי ובמדרחוב אבל החלק המרכזי של ה"טיול" היה ביקור בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, שם ביקרנו את אחיו הצעיר של אבא שלי, מוישל'ה (משה-דוד) ז"ל, שנפל בקרב במלחמת יום כיפור והוא בן 19.

למעשה, הביקור הדו-שנתי בבית הקברות, בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ולמחרת יום הכיפורים, היה מן "בילוי" משפחתי שלנו מגיל אפס כשבין לבין הטיולים שלנו בימי חופשה וחג התכנסו תמיד לאתרי קרבות מיתולוגיים, אנדרטאות ואתרי הנצחה מתקופות שונות ובאופן כללי לא מעט שכול ואבל – שדווקא נראו לנו הילדים הקטנים נורמליים ולגיטימיים. אגב, גם קריאה של ספרי מלחמה ומורשת קרב ממלחמות ישראל הייתה אחת ההעדפות שלי ושל אחי כבר מגיל קטן, לא אשכח שאחד הספרים הראשונים עליהם המליץ לי אבי ואותו קראתי בשקיקה היה "ימי אוקטובר" של מרדכי נאור וגם "חשופים בצריח" של שבתאי טבת. זה היה בגיל 8.

רק כשהתבגרתי וגדלתי, הכרתי את בת זוגי והפכתי בעצמי אבא לילדים הבנתי שלמעשה גדלתי באווירה קצת משונה של זיכרון וטראומה מופנמת.

על אף השכול שהיה תמיד ברקע, אבא שלי כמעט אף פעם לא דיבר איתנו על התחושות והזיכרונות מימי הילדות של שני האחים הצעירים שגדלו במושב בהרי ירושלים, בנים לניצולי שואה שאיבדו משפחות בשואה עלו לישראל התחתנו מחדש והקימו יישוב ומשפחה – אבל שנים מועטות אחר כך איבדו, שוב, את בנם הצעיר במלחמה על הגנת הארץ שכה אהבו.

"אחרי שנודע לנו באופן ודאי על מותו בקרב של מוישל'ה הבית כולו נכנס להלם," מספר אבא שלי, אהרון טבק. "מוישל'ה נהרג בדקות הראשונות של פרוץ המלחמה, בצהרי יום כיפור כששעט עם מחלקת הטנקים שלו כדי לבלום את ראשוני החיילים המצרים שחצו את התעלה, אבל בשל ערפל הקרב על אף שהיו קיימות עדויות רבות לפגיעת טילי הנ"ט בטנק שלו, מאחר והוא נותר בשטח שבשליטה מצרית לקח כמעט חצי שנה עד שאותרו שרידי הלוחמים בשטח והרבנות הצבאית זיהתה אותו ואת חבריו והם הובאו לקבורה רק בי"א אדר תשל"ד, ימים ספורים לפי פורים. אז גם ישבנו שבעה והמוות שלו הפך מוחשי".

אהרון טבק (מימין) ואחיו מויש'לה

"אם עד אז חיינו בתקווה מסוימת שאולי בכל זאת הוא ניצל, אולי נלקח בשבי אך נותר בחיים – באותו היום החלומות נגוזו וההורים שלי פשוט כבו. במאמצים רבים הם החזיקו את עצמם עבורי, בנם היחיד שנותר, אבל במקביל חיסלו את המשק המפואר שהיה לנו במושב בית מאיר וחיכו ליום שאתחתן ואקים משפחה משל עצמי – אז גם הם אפשרו לעצמם לפרוש באופן סופי, לעזוב את המושב אותו הקימו והיו בין מייסדיו ולהותיר את הזיכרונות מאחוריהם".

האחריות לזיכרון נשארה מוטלת עלי

כפי שציינתי, אבי ואחיו מוישל'ה ז"ל היו בנים יחידים למשפחה מצומצמת של ניצולי שואה שאיבדו אחים, בני זוג וילדים ונותרו כמעט לבדם בעולם. על הקושי להתמודד עם האובדן ללא משפחה וחברים תומכים ממשיך ומספר אבא, "אחרי השבעה והחודשים הראשונים התחושה הייתה שנשארנו לבד. נכון, היו חברים ובני משפחה רחוקה שמדי פעם היו שומרים על קשר, אבל באופן כללי התחושה הייתה שהשכנים והחברים לא יודעים 'איך לאכול את זה' ונזהרים מלהתקרב. אבא שלי עליו השלום מיעט במיוחד לצאת מהבית ומלבד לבית הכנסת ולסידורים מיוחדים תמיד נותר בביתו, באבלו. אני זוכר אפילו שכשכבר התחתנתי והייתי מגיע אתכם, הנכדים, לבקר את ההורים סבא לא היה מסוגל לצאת לבלות איתכם אפילו לטיול קצר בגינה. 'אני כבר לא יכול לשמוח ולטייל' הוא היה אומר".

כשאני מנסה לדבר עם אבי על הילדות בצל השכול והאבל הוא לרגע עוצר וחושב. הוא בכלל לא שם לב, עד היום, שהזיכרון היה כל כך שלוב בחיינו. "אף פעם לא הרגשתי שאני מנחיל את השכול והזיכרון לילדים, אבל המציאות כנראה אומרת אחרת.. לאחיך התאום קראתי אחיעד משה־דוד על שמו, וכנראה שבתוך תוכי הרגשתי שאם אני לא אעשה את המקסימום בשביל לשמר את זכרו של אחי שנהרג לפני שהספיק להקים משפחה – אף אחד אחר לא יעשה את זה".

איפה פוגש אותך השכול ביום־יום?

"על אף הזמן הרב שחלף, כמעט 50 שנה, אין שבוע שאני לא חושב על אחי. אבל זה בעיקר בולט בשמחות וברגעים מיוחדים כמו חתונות ולידת נכדים, כשאני חושב על האובדן של אותו בחור צעיר שלא הספיק הרבה, איפה הוא יכול היה להיות היום, איך הייתה נראית המשפחה שלו ואיך היינו חוגגים יחד".

מוישל'ה עם חבריו בשריון, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.

היו זמנים שהיותך אח שכול השפיע עלייך במיוחד?

"לפני הגיוס שלך היו לי הרבה מחשבות עם עצמי האם אני צריך להמשיך ולעודד אותך להתנדבות ביחידה לוחמת או אולי לבקש ממך לשנות את התוכניות ולתרום למדינה גם במקום שיכול לסכן אותך באופן אישי פחות. חשבתי שאולי אחרי כל מה שהמשפחה עברה, זה יהיה סיכון אחד יותר מדי. אבל כידוע לך, אף פעם לא חלקתי איתך את המחשבות הללו, ובסופו של דבר התגייסת גם אתה וגם אחיך לגולני ולגבעתי. להגיד לך שתמיד ישנתי רגוע ולא פחדתי? ברור שלא. אבל זה בעיניי האחריות שלנו למדינה כל אחד בתורו צריך לתת את כל מה שהוא יכול כדי להגן עליה ולבנות אותה – והקב"ה יעשה כטוב בעיניו".

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים

בעוד שבועיים יוחאי ליפשיץ ז"ל צריך היה לחגוג את יום הולדתו ה-31. אבל יוחאי, אשר נחשב לעילוי ושרבים צפו לו עתיד מזהיר בעולם התורה, נרצח לפני 13 שנים בעודו שוקד על תלמודו בספריית הישיבה לצעירים שעל יד ישיבת מרכז הרב בירושלים באחד הפיגועים הקשים והזכורים ביותר שידעה המדינה, והוא עדיין לא בן 18.

"באותו הערב של הפיגוע ב'מרכז', הייתי בחתונה של חבר קרוב מהישיבה שנערכה בבני ברק כשדקות אחרי החופה כבר התחילו שמועות על 'פיגוע קשה בספריית ישיבת מרכז הרב'. לא יודע למה, אבל מיד היה לי ברור שאח שלי היה שם" מספר אליסף ליפשיץ, אחיו הגדול של יוחאי ז"ל.

"הדבר הראשון שעשיתי היה כמובן להתקשר להורים, שבשלב הזה לא ידעו יותר מדי. אז עד שהתארגנתי על חבר שייקח אותי לירושלים החלטתי שהדבר הנכון הוא לשבת בצד ולהגיד פרקי תהילים, אבל באופן לא ברור פשוט לא הצלחתי להגיד את המילים שכתובות בספר, האותיות התבלבלו והמילים התחלפו ולא הצלחתי להשלים משפט. אז נזכרתי במשנה בברכות המספרת על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת. אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף. בתוכי מיד ידעתי – זהו, יוחאי נהרג."

למעשה, מספר אליסף, עד היום אף גורם רשמי לא הגיע אליהם עם הבשורה הברורה. אבל את המציאות אי אפשר היה לשנות. אחרי לוויה קורעת לב שהתחילה בחצר הישיבה וממנה יצאו שמונה אלונקות ועליהן גופותיהן של נערים צעירים עטופים טלית ישבה משפחת ליפשיץ שבעה בביתה שברובע היהודי והחלה לקבל מנחמים. "אלפי אנשים הגיעו לניחום אבלים. חברים קרובים ורחוקים, רבנים ואישי ציבור, שכנים, קרובים ומכרים מכל כך הרבה מעגלים שמגיעים ועוטפים אותך. זה היה אירוע מדהים ואח"כ – החזרה לשגרת חיים הייתה כמעט טבעית לי. למעשה, כבר באותו היום בו קמנו מהשבעה יצאתי עם חברים לטיול התרעננות וחזרתי לישיבת הגולן בה למדתי באותם ימים".

אליסף (מימין) ויוחאי ז"ל מספר חודשים לפני הפיגוע בישיבת מרכז הרב

"כבר בשבעה קיבלתי החלטה שהדבר הזה, האבל, לא משנה לי את החיים וצריך להמשיך לחיות אותם בכל הכוח. אין אצלי געגוע, במובן הזה של לרצות לשבת עכשיו ליד יוחאי בן ה-17 ולדבר אתו. זה דבר שלא יגיע. אבל כן יש הרגשה גדולה של חוסר, של פספוס 'מה היה יכול להיות'. בליל הסדר האחרון ישבתי אצל הוריי עם שלושת הנכדים שלהם, ילדיי, ועברה לי המחשבה של כמה חבל שיוחאי לא כאן, עם המשפחה שבטח היה מקים. מי יודע, אולי כבר היה מגיע לשולחן יחד עם ארבעה־חמישה ילדים משל עצמו.."

ילדים הם לא מצבה להולכים

דווקא מפגש מקרי בשבוע שעבר הצית באליסף זיכרון מיוחד. "בחול המועד האחרון טיילתי בצפון ופגשתי תלמיד של אבא שלי מלפני 20 שנה שפתאום סיפר לי חוויות מימיו כתלמיד בישיבת הכותל שם זכר אותי ואת אחי כשובבים גדולים. דווקא הזיכרון הזה עשה לי טוב לראות שיש עוד מי שזוכר את יוחאי גם כילד 'רגיל', ולא רק כאותה דמות מיוחדת, קדושה כמעט, שמצטיירת מהסיפורים שכבר התרגלנו לשמוע על ימיו האחרונים" מספר אליסף בעצב.

אך למרות הרצון להמשיך הלאה, מתוך הזיכרון, גם אליסף בחר לקרוא לבנו הגדול בשם שיזכיר את אחיו שנרצח. "לבני הבכור קראתי רעי, מתוך הפסוק בשיר השירים 'זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי'. רציתי זיכרון לאחי האהוב, אבל לא חשבתי שנכון שהבן שלי יישא את השם של יוחאי אתו על הגב. ילד הוא לא מצבה לנופלים.

"יוחאי היה עילוי אמיתי," אליסף מספר, "ורבות דובר בו שיום אחד הוא בוודאי יהיה רב מוכר וגדול בתורה אבל קרה מה שקרה ונשארנו אנחנו האחים להמשיך את דרכו. הרבה פעמים אומרים לי שלפחות זכו ההורים וילדיהם ממשיכים ומגדלים משפחות לתפארת. אבל זה מזכיר לי סיפור שסיפר לי שכן שלנו בעיר העתיקה, שסבתו שכלה את אחד משלושת בניה במלחמת קדש ותמיד נשארה אבלה על כך. פעם ניגש אליה מישהו, אחרי 50 שנה, ובניסיון לעודד אותה אמר לה תראי את שני בנייך הנותרים, תראי אילו משפחות ענפות הם הקימו, עם ילדים ונכדים, את לא מאושרת בכך? 'אני שמחה בהם בהחלט היא אמרה לו, אבל זה רק עצוב יותר לחשוב שזה רק שני שליש מהפוטנציאל…'"

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן