מערכת התחבורה ברוסיה – לתפארת סטלין!

(צילום: באדיבות גור אריה)

בין 22 מיליון האזרחים הנעים מידי יום בכבישי מוסקבה מתניידת גם אריאל גור אריה, בת שירות לאומי במוסקבה שבזכות ה"מטרו" למדה להעריך את סטלין.

אריאל גור אריה 19/05/2015

הדבר הראשון (אחרי הלם האנגלית) שבן אדם חווה במוסקבה, גם אם הוא לא בת שירות, הוא המטרו.

אני לא יודעת מה יש במדינות אחרות, כי בחיים לא הייתי במדינות אחרות, אבל המטרו במוסקבה זה הכלי התחבורה הכי אפקטיבי בעיר.

- פרסומת -

מידי יום עוברים במוסקבה 22 מיליון אנשים בממוצע. המדובר בכ 12 מיליון תושבים בתוך העיר עצמה ובעוד עשרה מיליון אנשים שמגיעים בוקר, בוקר אל תוך העיר מהכפרים ומהפרברים של מוסקבה. בתור בחורה צעירה שגדלה כל חייה בישוב של 300 משפחות (בממוצע), שזה בערך בניין אחד במוסקבה אני לא מצליחה להפסיק להתפעל ממערכת התחבורה האפקטיבית בעיר הענקית.

רק תדמיינו כמה מכוניות נעות על כבישי מוסקבה מידי יום.בשביל לסבר את האוזן לכל כיוון של הכביש יש בערך שמונה נתיבים, ארבעה כיוונים ובעיקר פקקים עצומים. וכשאני אומרת שהפקקים עצומים, אני לא מתכוונת לפקק מקאסם לירקון, אני מתכוונת לפקק שיכול לקחת גם שלוש שעות נסיעה למרחק של כמה מטרים ספורים.

אז כן, אולי סטלין היה אכזרי, אבל בלי ספק שהבן אדם היה גאון ובזכותו קיים המטרו במוסקבה (אתם חייבים להודות שזה יותר חכם לתת לאסירים בכלא לחפור קילומטרים של קילומטרים מתחת לפני האדמה ולהניח מסילות רכבת מאשר לתת להם לעשות דוקטורט בתוך הכלא ואז לשחרר אותם על התנהגות טובה או עסקת שחרור אסירים ואז להחזיר אותם בחזרה אחרי שנה על פיגוע).

אגב, באותה הרצינות בה מתייחסים ברוסיה לתשתיות מתייחסים גם לזמן.עד כדי כך חשוב להם עניין הזמן שהעולם אצלם עובד על שניות. אפילו הרמזורים מראים לך עוד כמה שניות נשאר לך כדי לחצות את הכביש (רמזור ירוק) או כמה שניות נשארו לך לחכות (רמזור אדום). והמטרו. הדבר המפלצתי הזה, רכבת ארוכה שמגיעה כל שתי דקות, וגם את זה כמובן הם סופרים בשעון גדול. עוד לפני שהספקת להתבאס שפספסת את הרכבת, מגיעה חדשה. עוד לפני שהספקת להיכנס אליה – הדלתות שלה נסגרו. עוד לפני שהספקת להתיישב, כבר הגעת לתחנה בה צריך לרדת. הכול עובד על זמן, ושניות ודקות. אם לא הגעת חמש דקות לפני הזמן – אתה מאחר. בארץ, אנחנו צוחקים, אבל פה זאת המציאות. דייקנות זה שם המשחק.

הדבר היחיד שמזכיר את מדינתנו הקטנה הינו מסע הכומתה שיש לעבור בדרך לרכבת. המטרו זאת עיר שלמה מתחת לאדמה. הרבה מתחת לאדמה. הקרונות עצמם עמוסים לעייפה. בקרונות שאמורים להיכנס בהם 100 איש מצטופפים לעיתים 500 איש, שרובם רוסים גבוהים, חסונים, רחבים, גברים, מה שמשאיר אנשים כמוני דבוקים לדלת שכתוב עליה "לא להישען" ועדיין שאר הנוסעים צמודים אחד לשני, בקרבה בה ניתן להריח מה כל אחד אכל לארוחת בוקר. בקיצור, היה יותר פשוט לטוס למוסקבה מאשר לנוע בה.