נישואין בגילאי בוסר – כאידאולוגיה

הרב אליעזר שינוולד עוקב בדאגה אחר תופעת הנישואים המוקדמים בחברה הדתית ומבהיר: נישואים מוקדמים אינם משקפים את דעת התורה!

הרב אליעזר שינוולד 01/07/2007

מי שעוקב מקרוב אחר תהליכים חברתיים ורוחניים בציבור הדתי מבחין לבטח בתופעה הולכת וגדילה של נישואין בגילאים מוקדמים – מוקדמים מאד.

לכאורה, תופעה חיובית! חתונה היא אירוע משמח, ומה נעים ומה נחמד להיות עדים לאושר של בני זוג שמצאו זה את זו, בגיל צעיר, שחוסכים לעצמם את יסורי הרווקות המתמשכת ויוצאים לדרך חדשה?!

- פרסומת -

אולם, העניין אינו כל כך פשוט, משום שפעמים רבות מדובר על נישואין בגילאי הבוסר! מנסיון של פניות בשנים האחרונות בהם טיפלנו, אנו למדים, שנישואין כאלה עלולים להיות מקור לבעיות גוברות בעתיד: להיעדר בשלות של בני הזוג לבנות זוגיות בוגרת ובריאה, אנשים שאינם בוגרים דיים ועל כן הם בקושי נושאים את עצמם, בכוחות עצמם, מתקשים לשאת על כתפיהם את עול הזוגיות של זולתם.

לעיתים, זיהינו קושי גם בגידול הילדים, בחינוך ובניהול משק בית.

פעמים רבות – אנו מזהים לאחר מספר שנים שהזוגות הללו מפתחים תיסכולים על מה שהחמיצו בתהליך ההתפתחות האישית שלהם – בגלל שהתחתנו בגיל מוקדם מידי.

לצערנו, הדבר מתגלה בעיקר כאשר התסכולים הופכים להאשמות כלפי בן הזוג, שכביכול בגינו נגרם להם הפסד. (חייבים להדגיש שגם הרווקות המאוחרת היא בעיה לא קטנה אולם לא נגע בכך כעת). בדברים אלה אין חדש וכפי שהזכרנו ידענו אותם כבר בעבר.

אם כן מה השתנה? נראה שהשתנו כמה דברים משמעותיים

א. ההיקפים של התופעה הולכים וגדלים מידי יום.

ב. הגילאים הולכים ויורדים

ג. שהתופעה הופכת להיות אידאולוגיה תורנית, של מה שאני ואחרים מכנים "אידאולוגיה תורנית לעידוד נישואין בגילאי הבוסר – לכתחילה". או בצורה בוטה יותר של: "אידאולוגיה לכניעה לדחף, ואבדן כח האיפוק" (ש"אם אינך יכול להתמודד איתו התחבר אליו").

כלומר, אם עד לפני מספר שנים היה מדובר בתופעה שולית שמובלת ע"י מגמות בשטח. מדובר היום במגמה הולכת וגוברת שמובלת ע"י רבנים בעלי חשיבות וראשי ישיבות.

אם עד היום היה מדובר על הדרכות שבדיעבד בעיקר עקב אילוצים. כגון: חברות ממושכת שלא ניתן לשמור אותה בגבולות הצניעות, או כמענה למתירנות גוברת. מדובר על פיתוח אידאולוגיה לכתחילה – שדווקא מתוך מוטיבציה של קדושה ו"גירא בעיני דשטן" (קידושין פ"א א'), יש להינשא בגילאים מוקדמים מאד (לא ה"מוקדמים" שהיינו מורגלים עד כה – אלא על גילאי בוסר). ואדרבא אלה שדוחים נישואין לרגל התפתחות התבגרות והתבשלות בתחום האישי והתורני מוצגים כ"שרויים בחטא כל ימיהם".

אם עד היום היה מדובר על מחשבות אצל תלמידי ישיבה מסויימים – ודאי לא מהבולטים יראי השמים והמקורקעים, כיום אנו מתמודדים איתה כבר ב"זמן אלול" של שיעור א' אצל מיטב תלמידי הישיבה. דוגמה שיכולה להמחיש את הענין מציין מזכיר הרב יוסף אליהו:

"שאלתי אב, מורה בתיכון, שבתו בת ה-17 עומדת להינשא עם בן 19:

"אני מבין שהיא לא תשלים את הבגרויות".

"לא כעת", אמר האב. "היא בחורה חכמה ואם תרצה תשלים בתוך מספר חודשים".

"ומה אומר הצד של החתן?", התעניינתי.

"האב הוא דווקא ד"ר וכמונו הוא כלל אינו מודאג…".

"ואינך חושש מכך ששני צעירים נכנסים 'לבד' לעול החיים?".

כאן העלה האב נקודה החשובה לכל המתכנן נישואין בגיל צעיר: אצלנו בבית מחנכים מגיל קטן לאחריות.

למשל: כשמביאים הביתה קנייה של מוצרים רבים, גם הילד בן ה-3 עוזר להכניס אותם. הוא יסחב, כמובן, אבקת-אפיה וכדו', כפי שמתאים לגילו. לכן, אין לנו כל חשש שבגיל 17-18 הם לא יהיו אחראיים.

אגב: ואיך שנינו סומכים על בן 18 המחזיק נשק ומגן על כל היקר לנו?". אכן, שימוש בטנק מחייב אחריות ובגרות רבה, ולא שמענו עדיין טענה שכיוון שהדור הצעיר מפונק וחסר בשלות אולי עדיף "לא להסתבך" ולשוב להילחם בעזרת חץ וקשת. כך הוא גם בנישואין: נישואין בגיל צעיר מחייבים ללא ספק בשלות ואחריות שיש לחנך אליה. ה"פיתרון" של דחיית הנישואין "עד שהם יתבגרו", כמוהו כהצעה שאולי נשוב למחרשה "הבטוחה" מכיוון שמספר נהגי-טרקטור פזיזים התהפכו על רכבם".

רבים מהרבנים ששוחחתי אתם בתקופה האחרונה (כולל רמי"ם בי"ב) רואים בכך בעיה חינוכית של הפיכת הקושי בהתנהגות מאופקת וכובשת לאידאולוגיה של כניעה לדחף – והצגתו כבלתי ניתן לכיבוש. אולם גם להם קשה להתמודד עם העובדה שהדבר מוצג כאידאולוגיה של לכתחילה, ואדרבא מי שאינו נשוי בגיל זה צריך להרגיש שחסר לו משהו.

אני עצמו נתקלתי לא אחת בתופעה שהחברה משיעור א' נוסעים אחת לזמן לא רב – לחתונה של חבר מחזור מהישיבה התיכונית! שלומד בישיבה פלונית וזוכה לעידוד וגיבוי מרבותיו ומראשי ישיבתו!

פעמים רבות מצאתי את עצמי – שלא בטובתי, משוחח עם תלמידי הישיבה על כך ש"איפוק הוא כוח"! ובשיחות אישיות עם טובי הבחורים כדי להסביר, את המובן מאליו, את הבעיות שבנישואי בוסר. ולספר להם על הבעיות בהן נאלצנו לטפל בעקבות נישואין שכאלה: בתחום חוסר הבשלות הבין-אישית, היכולת לנווט את הספינה המשפחתית אל מול האתגרים שבחוץ, חוסר הבשלות ההורית – לנוכח לידה בגיל הבוסר, אפילו יכולת הניהול הפשוטה של משק הבית המשפחתי, כמו גם את יצירת התלות בגורם חיצוני בזרימה שוטפת של חיי המשפחה (רבנים יועצים או הורים וחברים בוגרים).

ובנוסף לכך, את הפרספקטיבה רבת השנים – לתסכולים שפעמים רבות הם מנת חלקם של בני זוג שנישואיהם המוקדמים מנעו מהם למצות מספר תחנות משמעותיות בחיים, שבשלבים מאוחרים יותר נתפסים כמשמעותיים מאד (כגון: מספר שנים של לימוד תורה שקט ומרוכז, וגיבוש תפיסת עולם אמונית תורנית, או שרות צבאי משמעותי לבעל, או סיום לימודים בתחום שממצה את הכישרונות של האישה – תסכולים אלה מופנים פעמים רבות כלפי בן הזוג – ומערערים את יציבות חיי המשפחה).

אולם, הקושי העיקרי איתו אנו מתמודדים הוא העובדה שהאידאולוגיה הזו מופצת כאילו זוהי עמדתה של תורה ורבניה – וכנגדה אין מענה הולם של ציבור רבנים בעלי מסה קריטית המגנים את התופעה, או לכל הפחות מגדירים אותה כאילוץ בל יגונה במקרים מיוחדים. ועל כן יש כאלה שבאמת ובתמים – מונים בנקיפות מצפון עובדת היותם לא נשואים בשיעור א'!!! (כשכבר כמה מחבריהם למחזור בישיבה התיכונית נשואים, ואף עם תינוק ראשון)

הגיע העת להעלות את הנושא ולצאת באמירה ברורה צלולה ובוטחת -אמירה תורנית רבנית חינוכית ברורה לגבי הבעיות והסכנות הכרוכות באידאולוגיה הזו, ובעיקר שאין היא משקפת בהכרח את עמדתה של תורה. ומאידך לחזור ולהעלות על נס את האמיתות הפשוטות בדבר שכרו של "הכובש את יצרו" ו"הכח שנותן האיפוק".