הרבה יותר מ"אצבע בעין": איך הפך באד באני לפסקול של אמריקה החדשה
בשבוע שעבר, כשהזמר הפורטו-ריקני באד באני (בניטו אנטוניו מרטינז אוקסיו) עלה לבמת מחצית הסופרבול ה-60 באצטדיון ליווי'ס שבקליפורניה, הרשתות געשו. עבור צופים רבים בישראל, ולמעשה גם בארה"ב, קל היה למסגר את ההופעה ההיסטורית הזו במונחים פוליטיים שטחיים: "אצבע בעין של דונלד טראמפ", ניצחון לאגף הפרוגרסיבי, או עוד שורת מחץ של אמן שרק לאחרונה קטף את פרס אלבום השנה בגראמי על אלבומו "Debí Tirar Más Fotos".
אבל להסתכל על באד באני רק דרך הפריזמה הפוליטית הצרה (של טראמפ שאכן מיהר לתקוף את ההופעה ברשתות וכינה אותה "עלבון לגדולתה של אמריקה"), זה לפספס את אחת מתופעות התרבות המרתקות ביותר של העשור האחרון. באד באני לא מסמל רק מחאה קצצרת מועד; הוא מסמל שינוי טקטוני עמוק במרכז הכובד של התרבות האמריקאית.
מהסופרמרקט בפורטו ריקו לפסגת העולם
כדי להבין את התופעה, צריך להסתכל על הדרך שלו. בניטו לא צמח בבתי הספר לאמנויות של ניו יורק או אל.איי, אלא התחיל כנער שאורז מצרכים בסופרמרקט בפורטו ריקו ומעלה שירים לרשת. הפריצה שלו הגיעה דרך סצנת הטראפ הלטינית והרגאטון, אבל מהר מאוד הוא הוכיח שהוא לא מוגבל לז'אנר אחד. הוא שילב פופ, סינת'-פופ, רוק ואפילו אלמנטים של פאנק, ויצר סאונד שהוא לחלוטין שלו.
אבל סוד ההצלחה הגדול ביותר שלו הוא הסירוב המוחלט להתפשר על הזהות שלו. בעבר, אמנים לטיניים גדולים (כמו שאקירה או ריקי מרטין, שאגב התארח בהופעתו בסופרבול), נדרשו להקליט אלבומים באנגלית כדי "לחצות את הקווים" למיינסטרים האמריקאי (מה שמכונה Crossover). באד באני עשה את הבלתי ייאמן: הוא הכריח את המיינסטרים לחצות את הקווים אליו. הוא מופיע ושר כמעט אך ורק בספרדית, עם הסלנג והמבטא המובהק של פורטו ריקו, ובכל זאת הפך לאמן המושמע ביותר בעולם.
מה "בניטו" מסמל עבור הקהילה הלטינית והמהגרים?
עבור למעלה מ-70 מיליון לטינים בארה"ב, ומהגרים בכלל, באד באני הוא הרבה יותר מכוכב פופ. הוא הקול של הדיאספורה – התגלמות הגאווה במי שהם, מבלי צורך "להלבין" או לעדן את עצמם עבור הקהל הכללי.
הופעת הסופרבול שלו הייתה מכתב אהבה פומבי לתרבות הזו. במקום לנסות לקלוע למכנה המשותף האמריקאי המוכר, הוא העלה לבמה את "La Casita" – העתק של בית פורטו-ריקני מסורתי. הוא שילב תפאורה של שדות קני סוכר, שחקני דומינו, ורוכלים שמוכרים ברד מסורתי מהאי. עבור המהגר שמנקה משרדים בלוס אנג'לס, או הדור השני שגדל בברונקס, לראות את התרבות הביתית והיומיומית שלהם מוצגת בגאווה על הבמה הגדולה והנצפית ביותר בעולם – זה אקט של אישור (ולידציה) עצומה. המסר שלו אליהם ברור: "אתם לא צריכים להשתלב באמריקה, אתם כבר חלק בלתי נפרד ממה שהיא".
מה באד באני מסמל עבור "אמריקה הלבנה"?
כאן טמון החיכוך המעניין באמת. עבור אמריקה השמרנית – זו שמיוצגת למשל על ידי פוליטיקאים רפובליקנים שקראו לחקור את הופעת הסופרבול בטענה ל"פגיעה והשחתה של התרבות האמריקאית" – באד באני הוא סמל ל"חרדת ההחלפה" התרבותית. העובדה שהאירוע הכי "כל-אמריקאי" שיש, הסופרבול, נכבש על ידי אמן ששר בשפה שאינה אנגלית ומביא תרבות שונה בתכלית, ממחישה להם שההגמוניה המסורתית במיינסטרים מאבדת את אחיזתה הבלעדית.
מנגד, עבור תאגידי הענק של אותה אמריקה (כמו ליגת ה-NFL עצמה ואפל מיוזיק), באד באני הוא כלי הישרדותי וכלכלי הכרחי. הם מבינים שהדמוגרפיה משתנה במהירות, שהכוח הקנייני נמצא אצל הקהלים המגוונים והצעירים, ושכדי להישאר רלוונטיים – הם חייבים את באד באני הרבה יותר ממה שהוא צריך אותם.
סיכום
באד באני לא המציא את המוזיקה הלטינית, אבל הוא שבר את תקרת הזכוכית האחרונה שלה. הוא הוכיח שאפשר לשמור על 100% אותנטיות מקומית ועדיין לכבוש את הפסגה הגלובלית. ההופעה שלו בסופרבול לא הייתה עקיצה פוליטית זולה, אלא הצהרת הון תרבותית: זו המציאות החדשה, זה הסאונד החדש של אמריקה, והעולם פשוט רוקד לצליליו.
