בטן מפרפרת

בטן מפרפרת.

זה מה שמאז ומתמיד הרגשתי בערב הזה.

כילדה,

כמורה לשעבר,

אבל בעיקר כאימא.

הרצון העז הזה שיהיה להם טוב, שיהיו אהובים, מוקפים חברים.

שהמורה תהיה עדינה עם הנפש הרכה שלהם. שהשעות האלה, בהן יש להם חיים מקבילים שאני לא חלק מהם, יהיו שעות של צחוק ומשחק.

שלא ייפגעו לעולם אם אפשר, שיתיחסו אליהם בכבוד, בחום.

יש משהו ברגע הזה שלפני היום הראשון ללימודים שלא נותן מנוח, שמפרפר את הבטן ואת הראש ואת הלב.

איך כל החופש הגדול אנחנו ההורים מחכים שהם יחזרו כבר, ברגעי ההדבקות שלהם למסכים אנחנו מייחלים שכבר יגיע הראשון הזה , הראשון להרים אותם מהספה והראשון להוציא אותם מהמסך והראשון להפגיש אותם עם חברים והראשון להכניס אותם לאיזושהי שגרה, הראשון לספטמבר.

כמה פעמים ייחלתי במהלך החופש הזה שיגיע כבר התאריך והנה, הוא ממש פה, רק לילה ויום מפרידים בינינו אבל פתאום הייתי רוצה שאולי יחכה רגע לפני שהוא ככה מתנפל עליהם, לפני שהוא מעיר אותם בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהוא נותן להם משימות כיתה, לפני שהוא מכריח אותם להיות "כמו כולם" , להקשיב 5 שעות ביום למורה , ללכת בתלם, להתאים עצמם למערכת.

אולי שימתין עוד כמה ימים לפני שהוא מעמיד אותי בבוקר במטבח להכין סנדויצ'ים, לפני שהוא כופה עליי את לוח הכפל בעל פה או את סיכום פרק כ"ז, אולי שיחכה קצת לפניי שהוא מתנפל עליי עם כל קבוצות הווצאפ של ההורים החופרים והצורך לזכור שמחר להביא תקיית שקף.

בטן מפרפרת, זה מה שמאז ומתמיד הרגשתי. גם כילדה היו בי התחושות המעורבות האלו, מצד אחד הרצון לחזור להיות חלק מחברה חלק מעולם שלם ומצד שני הרצון למשוך עוד רגע את החופש, את הבחירה החופשית.

רק שיהיה להם טוב, זה מה שירגיע את הבטן הפרפרת הראש הקודח  והלב, שפתאום באורח פלא  מסרב להיפרד מהם לכמה שעות טובות ביום.

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן