בין שבעה ילדים, אמונה וספר אחד שמבקש מנשים להפסיק להתנצל על מי שהן, יש משהו כמעט מפתיע בחיבור בין נאוה אייזנבך לבין הספר שכתבה.
מצד אחד, אישה דתית, אם לשבעה, ירושלמית, שחייה מורכבים ממשפחה גדולה, אמונה, עבודה עם נשים ושגרה עמוסה. מצד שני, היא כתבה את "בין גל חום לסקוואט" – רומן נשי ישיר, נועז וחסר פחד, שעוסק בגוף המשתנה, בזוגיות, בתשוקה, בזהות הנשית ובשאלה שמגיעה אצל לא מעט נשים באמצע החיים: ומה איתי?
אייזנבך לא מגיעה לכתיבה מבחוץ. במשך שנים היא מלווה נשים כמטפלת ברפואה משלימה, מרצה ומנחת נשים, ועוסקת בחיבור שבין גוף, תזונה, הרגלים, מתח ותודעה. באתר שלה היא מגדירה את הגישה שלה כשילוב של תזונה טבעית, איזון הגוף והמערכת ההורמונלית, הפחתת סטרס ושינוי הרגלים הדרגתי – לא דרך מאבק ולא באמצעות דיאטות קיצוניות. אבל הספר שלה הולך צעד נוסף: הוא לא מנסה להסביר לנשים מה קורה להן באמצעות רשימת תסמינים. הוא מספר סיפור.
במרכז העלילה נמצאת מורן הראל, בת 45, סמנכ"לית משאבי אנוש שמורגלת בשליטה, בקבלת החלטות ובניהול החיים על פי תוכנית. ואז הגוף מחליט לשנות את הכללים. מה שמתחיל בשינויים פיזיים הופך למסע עמוק הרבה יותר – אל הזוגיות, הזהות, התשוקה והאפשרות לשאול מחדש מה היא באמת רוצה.
וזה אולי המקום שבו העולם האישי של אייזנבך פוגש את הספר באופן המעניין ביותר. כי מאחורי הסיפור על מורן עומדת אישה שמכירה מקרוב את העולם של נשים – אבל גם מגיעה ממנו עם נקודת מבט שאינה מובנת מאליה. אישה דתית, אם לשבעה ילדים, שחיה בירושלים, ובכל זאת בוחרת לפתוח בשיחה על נושאים שרבות מהנשים, מכל המגזרים, מעדיפות להשאיר מאחורי דלת סגורה. היא מדברת על גוף, הזדקנות, נשיות וזוגיות, ועל התחושה המוזרה הזו, שלפעמים דווקא כשהחיים כבר מסודרים – משהו בפנים מבקש לזוז.
הבחירה לעשות זאת באמצעות רומן מאפשרת לה להתרחק מהשפה הרפואית ולהגיע למקום אחר: למקום של סיפור, הומור, רגש וזיהוי עצמי. כפי שאייזנבך עצמה הסבירה סביב יציאת הספר, היא רצתה לכתוב ספר על האישה עצמה – על מה שקורה לה בפנים ועל הרצון להרגיש שוב חיה, שמחה ומחוברת לעצמה.
שבעה ילדים – והחיים שלא עוצרים
הפרט שאולי מספר עליה יותר מכל ביוגרפיה מקצועית הוא העובדה שהיא אם לשבעה.
מאחורי הספר והפעילות המקצועית נמצאת אישה שחייה אינם מתנהלים בתוך מעבדה סטרילית. יש משפחה גדולה, בית, אחריות, עבודה ונשים שמגיעות אליה עם הסיפורים שלהן. דווקא משם מגיעה ההבנה שלה שהחיים הנשיים אינם מורכבים רק מקריירה או רק ממשפחה. הם שילוב בלתי פוסק בין השניים, ובין עוד אינספור תפקידים שנשים לוקחות על עצמן.
אייזנבך מביאה אל השיח הזה גם את הזהות הדתית שלה. לא כמסגרת שמגבילה את השיחה, אלא כחלק בלתי נפרד מהאישה שהיא. החיבור בין העולם הדתי, האימהות, העיסוק בגוף ובנפש והכתיבה על נשיות הופך את הקול שלה לשונה מזה של עוד ספר שעוסק בגיל המעבר.
לצד הטיפול והליווי המקצועי היא מעבירה מפגשים לנשים, שבהם היא מדברת בגובה העיניים על השינויים שמגיעים באמצע החיים – על הזיכרון, השינה, הגוף, מצב הרוח, החשק, העומס והתחושה שלפעמים קשה להסביר אפילו לעצמך מה בדיוק השתנה. המפגשים שלה משלבים גם עותק של הספר ומתקיימים בקבוצות קטנות באווירה אינטימית.
באתר שלה היא מציגה גם סדרת תוספי תזונה טבעיים שפיתחה לנשים, כחלק מהתפיסה המקצועית שלה ומהניסיון שצברה בעבודה עם הגוף הנשי.
כל אלה מתחברים לאותה תפיסת עולם: לא להילחם בגוף, אלא להקשיב לו; לא לראות את אמצע החיים כתחנה שבה משהו נגמר, אלא כשלב שבו אפשר לעצור, לבדוק מחדש ולבחור.
היא אינה מסתירה את העובדה שהספר עוסק גם בנושאים שאינם תמיד פשוטים לשיחה – תשוקה, זוגיות, משיכה, בדידות והצורך להרגיש שוב אישה, ולא רק אם, רעיה, עובדת או מי שמחזיקה את הבית והמשפחה.
דווקא משום שהיא מגיעה מתוך עולם דתי ומשפחה גדולה, הבחירה שלה לכתוב על הנושאים האלה מעניינת במיוחד. היא אינה מבקשת לייצר פרובוקציה לשם פרובוקציה. היא מבקשת לפתוח שיחה, כי מאחורי גל החום והסקוואט מסתתרת שאלה הרבה יותר גדולה: מה קורה לאישה כשהיא מפסיקה לשאול מה מצפים ממנה – ומתחילה לשאול מה היא רוצה?
אולי זו גם הסיבה שהספר מצליח לחרוג מההגדרה הצרה של "ספר על גיל המעבר". ביקורות עליו תיארו אותו כסיפור שעוסק לא רק בגוף אלא גם בזוגיות, בזהות ובאפשרות להתחיל מחדש באמצע החיים.
נאוה אייזנבך – הירושלמית, האם לשבעה, האישה הדתית, המטפלת ומנחת הנשים – בחרה לכתוב את הסיפור הזה דווקא עכשיו. אולי זה כל העניין: לא לחכות שהחיים יסתדרו כדי להתחיל את הפרק הבא, ולהבין שגם בתוך משפחה גדולה, בתוך אמונה, בתוך עבודה ובתוך החיים עצמם – עדיין מותר לאישה לשאול מי היא, מה היא רוצה, ולאן היא רוצה ללכת מכאן.
