הכל בגלל מסמר קטן? נסו זכוכית קטנה ממש פיצפונת

0
71
מלאכי בפעולה (צילום: באדיבות נעמה אסטרייכר)

נעמה בן גיגי אוהבת את ימי שלישי עליהם נאמר "פעמיים כי טוב" עד שהגיע יום שלישי בו קיבלה טלפון מבהיל מהגן של בנה והבינה כי אמא פולנייה יש רק אחת.

נעמה בן גיגי 09/01/2013

הכי אני אוהבת את יום שלישי, יום שלישי הוא היום החופשי שלי. ההתרגשות מתחילה כבר ביום שני בלילה, או אז אני מסדרת את כרטיסי האשראי בסדר עולה בתוך הארנק ראשון יהיה זה שהתגהץ פחות החודש, בכל זאת לא נעים להסתובב ביום חופשי עם ויזה בוכה. אחר כך, אני מחשבת בקפדנות את המסלול הקצר ביותר לקניון, כן זה שאני חולמת להקים בו ישוב, זארה פינת מנגו נשמע לי כמאחז חוקי בהחלט, כזה שלא יפנו לא ביום חול ולא בשבת.

כל יום שני בערב, אני מדמיינת איך בבוקר אני אקום מוקדם יארגן את הבנים בזריזות וארוץ לגנים, כי בניגוד לכל יום אם ביום שלישי אני קמה באיחור זה באמת "על חשבוני…" וככה אני נרדמת לי ביום שני בלילה עם שיר בפה ותקווה בלב.

ואז הוא מגיע יום שלישי פעמיים כי טוב. לא משנה כמה תכננתי ורציתי תמיד אני קמה מאוחר ביום הזה. אנחנו מתגלגלים לגנים בסביבות תשע ואני שכבר בדרך חושבת מה להגיד לגננת למה איחרנו, ומנסה בכל הכח להיזכר איזה סיפור ספרתי בשבוע שעבר "טיפת חלב עם הקטן ? רופא? בדיקות דם? רגע , כבר ספרתי לה שיש לי בעיית התארגנות? (בטוח זה יעבוד… גננות אוהבות את הז'רגון המקצועי). אין לי מושג מה עבר עליי אך החלטתי לספר את האמת ולהגיד שיום שלישי זה היום החופשי שלי ופשוט בא לנו להתפנק עוד קצת בבית ולהתארגן בנחת.

וככה למנגינת "חופשי זה לגמרי לבד" נסעתי לקניון, כי ביום שלישי, שהוא יום ראשון בסוף עונה יש הרבה מה להספיק בעצם המון…

פתאום, טלפון מהגן של מלאכי, הבן הגדול שלי. נפל, כנראה נכנסה לו זכוכית ליד. בטיסת אמא פולניה הגעתי לגן, והלכתי עם מלאכי למוקד, אחרי הצרחות והבכי. הילד שלי, הפג שלי, הניצחון הפרטי שלי הנס שלי. שהתנהג כ"כ בגבורה ביקש מהרופא מסטיק עגול וצהוב.

ושאל: "אמא, מחר אני אראה לכל החברים שלי בגן את התחבושת ? " אני רוצה להביא גם חטיף לכל החברים בגן שיעזור לי להרגיש יותר טוב"!

ואני שכבר הרגשתי את הרטוב של הדמעה על הלחי, ואת המחנק בגרון ולא ידעתי את נפשי מרוב גאווה, לא לא רק גאוות אם פולניה שהבן שלה אמר איזה משפט נחמד… הסתכלתי על הרופא שאמר : "אמא עכשו את נזכרת לבכות שהכל נגמר? " בקול חנוק עניתי לרופא אתה אתה לעולם תבין…

איך אני אסביר לו על הילד שהיום הוא בן ארבע אבל נולד 695 גרם ומי בכלל חשב ונתן לו חצי סיכוי, ופעם פעם זה שהוא ידבר או יגיד מילה נראה כמו החלום הכי וורוד בעולם. ובכלל הדמעות האלה הן לא דמעות של דאגה או מתח אלא דמעות של שמחות קטנות של יום חולין. וכנראה שעד סוף ימי אני אראה אותו ככה מבעד לדמעות.

זר לא יבין זאת גם לא זרה… הכל בגלל מסמר קטן? נסו זכוכית ממש קטנה…

ומשגרירות פולין נמסר : " אמרנו לך לשלוח לגן עם שכפ"ץ קסדה מגיני ידיים וברכיים. ועד שלא תעשי זאת הכל באחריותך…

שיתוף

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן