מתביישת לדייק

מתביישת לדייק.

אני אדם דייקן, אין מה לעשות זה משהו שעובר בגנים כנראה.

אצלנו בבית, אם היה אירוע בשמונה בערב, היינו כבר יושבים על הספה בשעה 4 אחה"צ. מוכנים. עוקבים אחרי מחוגי השעון.

אני אדם דייקן וזה לא באמת חשוב למה.

אבל הדבר המשונה שגיליתי היום הוא שאני מתביישת בזה.

יש משהו "cool" בלאחר, אפילו בשלוש- ארבע דקות.

תמיד זה יותר מגניב להיות זה שיחכו לו, כי יש משהו קצת משפיל בלחכות למישהו, זה כאילו ממש התכוננת לפגישה הזאת ולא ישנת בלילה רק חיכית כבר להגיע.

זה נותן למאחר תחושת עליונות עלייך, תחושה של : בואנ'ה התלהבת מהפגישה שלנו אה?! את מחכה פה מהבוקר או מה?

ומה זה באמת אומר עליי שאני ככה מדייקת ולא רק מדייקת אלא תמיד משאירה זמן פציעות, למציאת חניה, לפקק אפשרי, לטעות של הוויז.

האם זה הגנים?

הלחץ שלא יחכו לי?

שאהיה בהיכון? בשליטה?

לפעמים אני מגיעה לפגישה ורואה שהבנאדם עוד לא הגיע אז אני מחכה איזה 2-3 דקות בחוץ, אם אני רואה אותו באופק זה בכלל מצוין ככה אני יכולה להגיד שהשנייה גם אני הגעתי.

למה לא להתעצבן על הבנאדם?

למה לא להגיד לו: קבענו בשבע למה הגעת בשבע ושבע דקות?

למה לא לבקש ממנו שבפעם הבאה ידייק יותר? או שלפחות יתנצל…?

למה בעצם?

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן