מהישוב רבבה ללב מוסקבה.הטור הראשון בסדרת טורים של אריאל גור אריה המתארת את חוויותיה כבת שירות לאומי במוסקבה הקרה.
אריאל גור אריה 26/04/2015
ברגע הראשון, את לא קולטת. ברגע השני את לא מאמינה על עצמך, גם חצי שנה אחר כך את מתקשה להאמין, שעשית את זה, שעזבת את הבית, את המשפחה, את החברות, את הישוב, את הארץ המובטחת, עלית על מטוס וטסת רחוק. אבל זה בסדר, כי בכל פעם שאת נזכרת, עולה איזה מין חיוך זחוח על הפנים שלך.
אני מנסה להיזכר עכשיו בפעם הראשונה שהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בשירות הלאומי שלי. ברגע הזה שהחלטתי עם עצמי שזה החלום שלי ואני אעשה הכל כדי להגשים אותו. זה היה בכיתה י', אחרי שאמא שלי סיפרה לי בפעם המי יודע כמה על השליחות שלה, במשך חודשיים ברוסיה. אז החלטתי שזה מדהים ושגם אני גם רוצה לזכות בזכות הזאת. את השנה הראשונה לשירות שלי עשיתי בכפר נוער מדהים, עם חניכים מפרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) דוברי רוסית. אמנם שם התאהבתי סופית בדוברי הרוסית ואפילו קצת בשפה הקשה אבל זה לא הספיק.
כמו כל ההורים גם ההורים שלי פחדו ודאגו לי, ילדה בכורה, הבת של אבא ואמא, שהחלום שלה הוא לטוס רחוק. במשך שבת שלמה אבא שלי ניסה להסתיר ממני עיתון, עד שלבסוף הוא התייאש, הניח לפני את הפרסומת הפתוחה ואמר לי שהוא לא ימנע ממני להגשים חלום. בפרסומת היה כתוב שמחפשים בנות לשירות לאומי בחו"ל, כי המדובר בברית המועצות לשעבר וכי אין צורך בידיעת השפה.
למרות הפרגון של אבא נותרו התלבטויות לא קלות. שאלתי את עצמי את כל השאלות הכי מפחידות:האם אני באמת מסוגלת לחיות מחוץ לבית שנה שלמה? לגור במדינה אחרת? בלי ידיעת השפה? בלי אמא או אבא לידי כל הזמן? במרחק של שעתיים נסיעה? ואז אזרתי אומץ, שלחתי מייל ועד הצהרים של אותו היום קיבלתי תשובה- תשלחי קורות חיים וממליצים. משם זה רץ מהר בתוך יומיים הספקת להתראיין לעבור סדנה וגם לקבל את הטלפון המיוחל מדינה דובדבני האחראית על בנות השירות.
המחזה הזה היה מעט סוריאליסטי.ישבתי לבדי במרחביה, שזה כמו חדר צוות של בני עקיבא רק של הצוות בכפר הנוער שעבדתי בו, כשדינה התקשרה היא סיפרה לי שהחלום שלי התגשם, שאני טסה למוסקבה. במשך חצי שעה ישבתי שם לבד, רועדת, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא מסוגלת להתקשר לאף אחד, לא מסוגלת לצרוח מאושר, לא מסוגלת לבכות, פשוט ישבתי שם ובהיתי במסך המחשב שמולי. עד שנכנסה חברה שלי ושאלה אותי בבהלה מה קרה, "התקבלתי לשירות לאומי בחו"ל" אמרתי בקול צרוד, ואז היא צרחה.
הסצנה הבאה במסע שלי שרק החל התרחשה בשדה התעופה בן גוריון. הצעד האחרון לפני שאני באמת עולה למטוס. מצאתי את עצמי מסתכלת על המשפחה שלי, מחבקת אחד-אחד ומתחילה לבכות. ואז מתחיל הסרט שבו אני מככבת כדמות הראשית, אבל לא מסוגלת לשם לב אליו. אני צועדת בבידוק הביטחוני, עם עיניים נפוחות ואדומות מדמעות שלא מפסיקות לזלוג ומושכת אליי את עיניי כל העוברים והשבים. כשהמאבטחת שאלה אותי אם הכל בסדר לא הצלחתי לענות לה. לא ידעתי איך לבטא את השילוב הרגשי של אושר, חשש וגעגועים. אני עולה על המטוס ומתיישבת במקום שלי, ליד חברות שלי, החברות מהגן שאיתן אני יוצאת אל המסע המדהים הזה. לטיסה הראשונה של שלושתנו, בגיל 19. לשליחות, אל הלא נודע.
הדבר הראשון שאנחנו מצליחות לשם לב אליו כשאנחנו יורדות מהמטוס- זה שאין שילוט באנגלית, ואין אף אחד שדובר אנגלית. צעדנו אחרי הזרם הרוסי וקיווינו שזה אותו הזרם שיצא מהמטוס שאנחנו טסנו בו. בביקורת דרכונים גילינו שהשלטים אינם היחידים שאינם דוברי אנגלית בשדה התעופה.מסתבר שגם הפקידים לא יודעים מילה באנגלית. בשורה התחתונה החוויה התחילה בדקה הראשונה שנחתנו במוסקבה.
בקיצור, טסתי למוסקבה.
