אחד מהכללים הידועים ביותר בהלכה היהודית הוא "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אך מה עושים כאשר עצם השמירה על הנפש גורמת להרס ונזק חמור לא פחות? בקובץ הלכתי חדש שפרסם ארגון רבני צהר, העוסק בשאלות חירום בימי מלחמה, עולה סוגיה הלכתית ומוסרית קורעת לב: האם חובה לפנות חולה בדמנציה קשה למרחב המוגן בעת אזעקה, גם כשהדבר כרוך בתחבולות, הפחדה והתנגדות?
במענה לשאלה של בן שסיפר כי אביו הדמנטי מסרב ללכת לממ"ד ומבקש להישאר במיטתו, קבעו רבני צהר פסיקה יוצאת דופן: במקרים מסוימים, ובאזורים שבהם סכנת הנפילות נמוכה יחסית, עדיף להניח לחולה במיטתו.
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בארגון צהר, התייחס לסוגיה בכנס משותף עם פיקוד העורף והסביר את הרציונל ההלכתי. לדבריו, אף שקדושת החיים חלה על כל אדם באשר הוא צלם אלוהים ללא קשר למצבו התודעתי, יש לשקול את הנזק הוודאי מול הסכנה האפשרית. "השכמה לא טבעית, יציאה ממקום מוכר והלחץ הכרוך בכך פוגעים בדמנטים יותר מאשר איום הטילים", הסבירו בארגון.
הרב שרלו הדגיש כי אם החולה ירגיש שנטשו אותו – מדובר באסון ויש לרוץ למרחב המוגן ולחזור אליו מיד. עם זאת, במצבים בהם הפינוי רק מזיק, מייסר את החולה ומפר את יציבותו הנפשית והבריאותית בשביל "שבריר סיכוי" להיפגע מטיל – ההלכה והמוסר מכוונים אותנו שלא לעשות זאת. "הקריטריון המרכזי הוא מה מיטיב עם אותו אדם שאנחנו רוצים ואוהבים לטפל בו", סיכם הרב.
