מיוסי וינשטוק ז"ל ועד עופר שרעבי ז"ל

0
96

ערב יום הזיכרון כותב עמיעד טאוב לראשונה על 18 חברים שנותרו ללא גיל.

עמיעד טאוב 22/04/2007

כשאומרים שתמיד זוכרים באופן מיוחד את הפעם הראשונה, בטח לא מתכוונים לחבר הראשון שנהרג בצבא אבל כנראה שהמונח "ראשון" מטמיע בתוכו תמיד ערך מיוחד, העובדה היא שתמונתו של יוסי חברי לתנועת בני עקיבא שנהרג מפגיעת טיל בצריח בלבנון ב-30.07.1995 עדיין חקוקה בזכרוני גם כמעט 12 שנים לאחר מותו.

מחר בצהריים אגיע בע"ה בפעם ה-11 ל"בית יוסי" בגבעת שמואל בית בני עקיבא שהוקם לזכרו ואצפה שוב באברהם וחנה וינשטוק, הוריו הכואבים משוחחים עם חניכיו הצעירים של יוסי שכבר מגיעים לאזכרות עם ילדיהם שלהם ומנציחים בעצם הגעתם את העובדה כי יוסי כבר לא יזכה לילדים משלו.

קשה לשער את המחשבות המתרוצצות בראשם של הורים ואחים שכולים המחכים מידי שנה ליום בו "יעלה לכותרות" זכרו של בנם\אחיהם מחדש במשך שבועות ארוכים הם מתכננים את סגנון הטקס ועוברים בדקדקנות על רשימות המוזמנים שלהגעתם הם מייחלים למרות שעצם הגעתם של אלו האחרונים מחזירה אותם לשיאי הכאב אותם חוו באובדן יקיריהם.

עופר שרעבי ז"ל

ב- 04.02.1997 בסביבות השעה 02.00 צלצל הטלפון. מאחורי הקו היה ליאור חברי לצוות שאמר לי את המשפט המצמרר: "הצוות הלך. עדיין לא יודעים אם זה שלנו או של דותן"

רק שלושה ימים קודם לכן עזבתי את היחידה וכבר נמשכתי חזרה בדרך על טבעית למסע ייסורים של חיילים\ילדים שנאלצים בגיל 20 להתמודד עם כמויות של שכול, לעבור בחמש הלוויות ביום אחד וגם אז לא להספיק לתת כבוד אחרון לכולם.

אובדן של 16 אנשים שהכרת בן הרף מהווה תופעה קשה לעיכול לכל אדם קל וחומר לקבוצת חיילים צעירים שעדיין לא הבינו איך לעבד את אובדנם של רבים כל כך במהירות רבה כל כך.

בכולנו השתנה משהו מאז.

האבסורד של המוות כמו גם האבסורד של מדינת ישראל טמון בכאב העל אנושי של הורים, אחים וחברים שמעלים מידי שנה מחדש את זכרם של הנופלים במדינת ישראל.

באפקט מזוכיסטי משהו מתאמצים כל בני משפחת השכול על שלל ענפיה להעלות לפחות ליום אחד לתודעה את הזכרונות, התחושות, המקרים, והמחשבות הקשים ביותר, מהם הם מנסים לעיתים במהלך שאר ימות השנה להתחמק ולו על מנת שיוכלו להמשיך בחייהם.

ב- 10.04.2003 גיליתי שכבר לא אספיק לשחק עם עופר במשחקי הכדורגל של ימי שישי.

מחבלים שפרצו לבסיס הטירונות של גולני בבקעות רצחו את עופר שרעבי ז"ל חניכי לשעבר שהיה אמור להשתחרר כחודשיים קודם לכן אך החליט לחתום על שירות קבע בחטיבת גולני אותה אהב.

בשנה הראשונה למותו, הוקם טורניר כדורסל בגבעת שמואל לזכרו.

ואת הגביע קטפנו בדרך לא דרך קבוצת חברים שניצחה בטורניר כנגד כל הסיכויים.

עד היום, עומדת מול עיני תמונתו של יחי שרעבי אחיו הקטן של עופר שחיזק את קבוצת החברים מניף את הגביע בטורניר לזכרו בעיניים דומעות.

אולי בהנצחה ובהמשכיות טמון המענה לשאלת השכול?

אולי בדמותו של אחיו של עופר ז"ל הנלחם במגרש הכדורסל כדי להניף גביע ע"ש אחיו טמונה ההמשכיות עליה התבסס העם היהודי מאז ומעולם?.

אולי במפעלי ההנצחה הארציים להרוגי אסון המסוקים מונצחת הערבות ההדדית והמחויבות של מדינת ישראל ל-73 לוחמים שנהרגו יחדיו?.

אולי בבית יוסי שהוקם כמשכן קבע לחניכי בני עקיבא אותם אהב יוסי מונצחת דמותו של המדריך האהוב ומעידה על החשיבות אותם ראו בני משפחתו להמשך דאגה לזולת המנציחה את אופיו ודמותו של יוסי ז"ל?.

אין ספק כי חלק מהמענה לשאלת השכול בוודאי מכיל בתוכו את תשובת ההמשכיות היהודית ישראלית.

אותה ההמשכיות שבאה לידי ביטוי בגיוסו של יחי שרעבי לצבא.

אותה ההמשכיות שבאה לידי ביטוי בחיילים הקרויים על שמות הורים\דודים או אחים שנהרגו בשרות הצבאי ומתעקשים להמשיך להתגייס לאותה יחידה למרות כאב ההורים ובמקרים רבים מידי אף מוסיפים הרוג נוסף לאותה משפחה.

אותה ההמשכיות שבאה לידי ביטוי בספר הכוזרי המתאר את ייחודו של העם במסורת היהודית שהעביר את התורה מדור לדור בתנאים הקשים ביותר.

אותה ההמשכיות שבאה לידי ביטוי ביכולתם של כמעט כל אזרחי המדינה לקדש את זכרם של ההולכים ולהאבק למען עתידם של אלו שנותרו.

אותה ההמשכיות שבאה לידי ביטוי בערבות ההדדית בין הלוחמים ובאכפתיות מכל לוחם ושבוי יהודי בניגוד לחוסר הערך של חיי אדם בעיני שכנותינו.

בסרט "הבופור" שעלה לאקרנים לאחרונה מופיע "משחק" אותו נוהגים חיילים לשחק לאחר שחבריהם נהרגו. המשחק נקרא הוא כבר לא.

הוא כבר לא יאכל לאפה במסעדת אווזי, הוא כבר לא יחליף חיתולים, הוא כבר לא יתחיל עם בחורות, הוא כבר לא ישחק כדורסל.

במדינת ישראל, שנת 2007 אולי באופן ייחודי בעולם ניתן לשחק ב"משחק":

הוא עדיין. הוא עדיין כאן בינינו , הוא עדיין ייזכר, הוא עדיין יונצח.

הוא כבר לא ייעלם.

שיתוף

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן