בית המשפט פסק כי לעותרים עומדת זכות יסוד חוקתית לחופש הדת והפולחן, וכי זכות זו איננה מוגבלת רק למצוות הלכתיות ולאנשים דתיים, וכל אדם רשאי לממשה לפי אמונתו.
בית המשפט פסק כי הסמכות להחליט בעניין הקמת המקווה היא סמכות של המועצה האזורית ולא של הוועד המקומי, אף שיש להביא בחשבון את עמדת הוועד.
>> לקריאת פסה"ד המלא – לחצו כאן <<
בית המשפט קבע כי הזכות של הפרט לחופש הדת איננה אבסולוטית, וחובת הרשות לעשות מעשה לשם כך נתחמת בקיומו של צורך ציבורי. אלא שצורך ציבורי כזה הוכח במקרה זה, כאשר העותרים מהווים למעלה מרבע מאוכלוסיית המושב.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי נגד מימוש הזכות לחופש הדת יש לשקול גם שיקולים של משאבים ציבוריים (במימון ובמקרקעין), וניתן לשקול בנסיבות מסוימות גם שיקולים של שמירה על אופיו החילוני של המושב. ואולם לחופש הדת צריך להינתן משקל הבכורה, כיוון שמדובר בזכות יסוד חוקתית מול אינטרסים.
במקרה זה נפסק שהטיעון התקציבי אינו נכון, כיוון שהמשרד לשירותי דת מעניק מימון, ויש גם ערובות פרטיות להשלמת המימון. אשר לטיעון בעניין זמינות קרקע נפסק, שהמועצה תבחן זאת לגופו וחזקה עליה שתפעל בהתאם להוראות הדין כדי לאפשר זאת.
ביחס לשיקול של הצביון החילוני של המושב נקבע שהקמת המקווה לא תפגע בצביון זה. בית המשפט הדגיש שלא מדובר כאן בכפייה דתית על הרוב, אלא בשאלה של חיים משותפים המכילים פרקטיקה דתית של פרטים בחברה. בית המשפט הוסיף וקבע, שבמקרה זה אין פגיעה בצביון החילוני גם משום שמדובר במבנה קטן וצנוע לפעילות פרטית שנעשית בצנעה ובפרטיות; וכי בכל מקרה אופי חילוני משמעו פלורליזם וטולרנטיות לבחירות האישיות של כל אדם בחברה.
בית המשפט סיכם כי המועצה האזורית לא שקלה את כל השיקולים הנכונים ולא איזנה ביניהם כהלכה, והחלטתה לקתה בחוסר סבירות קיצוני.
כיוון שכך, בשים לב לזמן הרב שחלף ולהליכים שנדרשו מאז החל הטיפול בנושא, וכיוון שהמועצה לא שינתה מעמדתה גם כאשר בחנה את העניין במהלך המשפט – יש לתת צו אופרטיבי, ולא להחזיר את העניין לדיון מחדש במועצה.
לאור כל האמור לעיל העתירה התקבלה, והמועצה חויבה לפעול להקמת מקווה במושב בית אלעזרי בהקדם האפשרי.
