ביום שישי, יחול יום-השלושים להירצחם של אחיקם עמיחי ודוד רובין הי"ד. סבתו של אחיקם, הרבנית רחל נריה מדברת לראשונה.
רבקי גולדפינגר 25/01/2008
"שבוע בלבד לאחר הרצח של אחיקם הי"ד, כשהכאב כל כך גדול, חגגנו שמחת בר מצווה משפחתית ביישוב מכמש. התבוננתי סביבי ושאלתי את עצמי: כיצד אנו מסוגלים להכיל את התחושות הללו, אבל ושמחה, יחדיו". מתארת הרבנית רחל נריה את תחושותיה בהתרגשות. היא שותקת מעט ומיד ממשיכה "באחת מסעודות השבת נתבקשתי לשאת דברים, נעמדתי והבעתי את שעל ליבי".
מה אמרת?
"במהלך חיינו, הקב"ה נותן לנו מתנות רבות ומגוונות. לרוב אנו מקבלים אותם כמובן מאליו. נולד לנו ילד בריא ושלם וזה כל כך טבעי לנו. חוגגים לבן בר מצווה וזה ברור לנו, הרי לילד מלאו שלוש עשרה שנים אז חוגגים. אולם, כאשר מתרחש חלילה אסון אנחנו נזכרים שבעצם כל הדברים שיש לנו בחיים הם מתנות יקרות ערך מהבורא ואינם מובנים מאליהם. חיי היום יום, הבריאות, הילדים, בן הזוג, המשפחה, הדברים שלכאורה הכי בסיסיים בחיינו, מוענקים לנו במתנה ועלינו להודות עליהם".
כיצד הידיעה שהכל ניתן לנו במתנה מסייעת באבל?
"אנו מפנימים שאין באפשרותנו לבוא בטענות לקב"ה על שהוא נוטל מאיתנו את המתנה. אחד מהרבנים הגדולים בישיבת חברון שכל את בנו בן העשרים עקב מחלה קשה. אותו הבן היה עילוי בישיבה ונועד לגדולות. באו לנחם את הרב אנשים רבים אך הוא לא התנחם, כאב את כאבו והרגיש שצערו גובר עליו. ביקר אותו הרב קוק זצ"ל ושאל אותו:נניח שלפני הולדת בנך היו נותנים בידך את הבחירה הקשה האם לקבלו לעשרים שנה בלבד או שמא לא ייוולד כלל, מה היית מחליט? ענה אותו רב שכמובן היה רוצה את בנו לעשרים שנה, הבין וקיבל עליו את הדין. למשך עשרים שנה, קיבל הרב את בנו במתנה ולאחר אותה תקופה הקב"ה לקח את שלו".
הרבנית, חווית אסונות בימי חייך,במה האמונה עזרה לך?
" ישנה יותר השלמה עם המציאות. אמנם הכאב נשאר אך הטענות כלפי שמיא נפתרות. בכאב לב, מפנימים שקיבלנו מתנה, יקרה, אהובה לזמן קצוב והקב"ה החליט שזה הרגע לקחת אותה. אנו לא מבינים את דרכי ה', איננו יודעים את חשבונותיו". "כשקורה אסון" מוסיפה הרבנית, "המתאבל מתרכז בתוכו ושאר הדברים סביבו כמעט ואינם קיימים עבורו. חשוב מאד בהתמודדות לא לשכוח שנשארו סביבנו עוד מתנות יקרות וחשובות. יש לגייס את כל הכוחות כדי להמשיך ולחיות רגיל. לא מדובר בהדחקה או בשכחת ההולך, הזיכרון הרי מלווה ואינו מרפה לעולם, מדובר בבחירה בחיים".
מתי סופר לך על רצח נכדך?
"ביום שישי ההוא, היום בו נרצח אחיקם, לא ידעתי מכלום. התארגנתי כרגיל בביתי לקראת שבת. באותה השבת, התארחה בביתי נכדתי עם משפחתה. היא ובעלה כבר היו מעודכנים אבל הוחלט במשפחה עדיין לא לומר לי דבר. מיד בצאת השבת, הגיע לביתי רבה של כפר הרואה בליווי רופא והם סיפרו לי את הבשורה הקשה".
כל השבת לא ידעת מכלום?
"לא שיערתי דבר. למרות שבמחשבה לאחור במהלך השבת שמתי לב שאורחיי מתנהגים קצת בשונה מהרגיל. ובנוסף, באופן מפליא דווקא בשבת הזו נזכרתי בסיפור שסיפרה לי אימי לפני שנים רבות על קרובת משפחה שבנה נהרג בשבת. היא ידעה שאסור להתאבל בשבת, התאפקה במהלך כל השבת מלבכות ולהתאבל, למרות הכאב החד. מיד כשסיימו את ההבדלה, היא התעלפה. אין לי הסבר מדוע נזכרתי בסיפור הזה דווקא בשבת הזו, אולי בתוך תוכי חשתי במשהו".
חי את הארץ
בכיתה י"א, חלה אחיקם בדלקת פרקים. בעקבות המחלה, הורד לו הפרופיל הצבאי עד שלא ניתן היה לגייסו כלל. אחיקם לא השלים עם הגזירה והתעקש להתגייס למסלול קרבי. בינתיים, החל להתנדב במרכז לחקר המערות, שם התגלה כמקצוען. פרופ' עמוס פרומקין, מנהל היחידה לחקר מערות במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, תיאר את אחיקם הי"ד לאחר הרצח "כשותף לאחת התגליות החשובות בעת האחרונה במחקר הגיאולוגי וההידרולוגי העולמי".
"הבחור עבד אצלנו שנתיים ביחידה לחקר מערות" ,הסביר פרומקין, "והיה אחד המגלים החשובים והממפים החשובים של מערות בישראל. הוא גילה הרבה מאוד מערות, והגיע בהן לכל חור, בלי לפחד משום דבר". כשנשאל על ידי העיתונאים לאחר הרצח על "שיקול מוטעה בבחירת הטיול" השיב נחרצות: "זה סוג של אהבת הארץ שמוצאים אצל טובי האנשים שהקימו את הארץ והגנו עליה. הסוג הזה של הסיכון שכרוך בטיולים בארץ הוא זה שמחזיק אותנו". סבתו של אחיקם, הרבנית נריה מוסיפה, " אחיקם הלך לטייל בארץ ישראל. הוא חי את הארץ הזו. הוא אהב לטייל בה. מה פתאום שאנחנו לא נטייל בארץ שלנו? זו האדמה שלנו".
זה לא מסוכן?
"על הצבא לדאוג שלא יסתובבו שם מחבלים. מדובר בגישה לא הגיונית ולא בריאה. יש לטפל בחוליות המחבלים ולא לעצור את המטיילים. בניגוד לנחישותם של אויבינו, עם ישראל לא מרגיש מספיק את האהבה לארץ, את השייכות לרגבי אדמתה. לאחר הרצח עם ישראל נחשף לאהבת הארץ ולחיבור שורשי וטבעי לאדמתה. ב"ה הנוער יצא מחוזק ועיקש יותר ביחסו לארץ ישראל".
"השיער של נינט" ואנחנו
במסע ההלוויה, ספד בבכי חנוק בניה שראל, חברם של אחיקם ודוד הי"ד והצביע על פערי תרבות תהומיים בין בני גילו, הדתיים, לבין מה שהגדיר כ"מדינת השפלה". "מחר בבוקר מדינה שלמה שגרה בשפלה תתעורר ותתעניין בכמה סנטימטרים צמח השיער של נינט". משפט זה זכה לתשומת לב מצד רבים ולהד תקשורתי נרחב.
מה דעתך על אמירה זו?
"אי אפשר להתעלם מפער גדל והולך בין עולם הערכים על פיו חי הציבור הכללי לבין ערכי הציבור שלנו. הציבור הכללי אינו חי את אותה חוויה שלנו. ערכים כמו: כלל ישראל, התנדבות וקשר לארץ ישראל הם מושגים שבן-נוער ממוצע הגדל בישראל, לצערי, רחוק מהם ואולי אפילו מנוכר להם. הכוכבים, האופנה וההסתכלות החיצונית מעסיקים אותו ולא דברים בעלי ערך של ממש. אותם בחורים יקרים, אחיקם ודוד, הוכיחו שיש ב"ה במדינת ישראל גם נוער ערכי נפלא הקשור לארצו". "היום בחברה הכללית" , מוסיפה הרבנית, " 'לתת' זה 'להיות פראייר'. קריירה ומימוש עצמי הם העיקר. כשמודדים היום "כמה האדם שווה" בעצם, בוחנים את האדם כמה הוא שווה כלכלית וחומרית. מי שיש לו יותר כסף, מי שכתוב עליו באמצעי התקשורת, נחשב לאדם שיש להתקנא בו. מי שהוא בעל תפקיד בכיר, נחשב למצליחן. אסור שזה יהפוך לקנה המידה שלנו".
אבל אי אפשר להתעלם מכך ש'תרבות המערב' משפיעה גם על הציבור שלנו.
"נכון, אנחנו לא מודעים עד כמה אנו מושפעים. במה שאנו לובשים ובמה שאנו קונים. ההשפעה ניכרת אפילו בתוך התא המשפחתי שלנו ובציפיות שלנו מבן הזוג".
כלומר?
"היהדות מחנכת לחיים של בניין, של יצירה, של אחריות ויצירת קשר עמוק ואמיתי בין שני בני הזוג לעומתה בתרבות המערב ניצב 'האני' במרכז והמטרה היא להגיע לסיפוק אישי. אם פעם הנצח היה סמל לאהבה, היום בהשפעת העידן המודרני הכל 'כאן' ו'עכשיו'. אין עומק, אין שורשים. מלכתחילה מורידים את סף האהבה להווה. להתרגשות-רגעית קוראים אהבה. מה עם בנייה? מה עם מסירות? אחריות? דאגה? צמיחה? משפחה וזוגיות אלו דברים שנבנים לאורך זמן, לבנה אחר לבנה. אנו צריכים להיות מודעים לדרך, להיות סבלניים ולהבין שמדובר בתהליך מתמשך של בניה".
